יום שבת, 18 באפריל 2015

ולסקאז ( 1599-1660) וגוטייה ( 1952- עד היום) בגראנד פאלה


ולסקאז- בגראנד פאלה (אפריל- עד אמצע יולי)

התערוכה החדשה בגרנד פאלה מרשימה. ולסקז מוצג באופן רחב, לצד עבודות של אמנים שהעריך, שהושפע מהם , שהשפיע עליהם. דווקא " זה ליד זה" - היה הענין המרתק.
החומרה הספרדית, הקדרות , הדתיות, וסימני התקופה - נוכחים והם אחרים כל כך מהאיטלקיות שהעריץ, או מהצרפתיות.
בפורטרטים (עיקר התערוכה) מענין לראות את התהליך שבו ויתר לנוף שסביב, והשאיר את האדם במרכז. כשהרקע אינו תופס את העין, האדם כאילו מרחף בנוף, ומצד שני אהבתי את הפער בין ציור הפנים המוקפד לבין ציור הלבוש . בלבוש (שגם הוא מוקפד- אבל אחרת) הרשה לעצמו את אותה הדרך שעשה אל הרקע ולרגע יכולתי
לדמיין כמה נהנה היה וולסקז לצייר 200 שנים מאוחר יותר.. להיות האוונגרד ולא צייר בית המלוכה הספרדי. אבל וולסקז  אהב כנראה גם כבוד ומזה דאג שיהיה לו בשפע.
לא לגמרי הבנתי למה אין תורים מבהילים בחוץ ואז הבחנתי שמעברו השני של בנין הגראנד פאלה, מוצגת רטרוספקטיבה למעצב העל ז'אן פול גוטייה. עברו עוד יומיים וביקרתי גם בה חכו רגע.., אבל לממהרים- המסקנה כבר עכשיו לפניכם : מולסקאז נשארק לי 'טעם של עוד' ומגוטייה- ממש לא.



עד עתה ראיתי כאן 3 תערוכות אופנה מושקעות. האחת במוזיאון ההגירה (ההזוי), השנייה (נפלאה)- רטרוספקטיבה לג'יין לנוין ( בית האופנה LANVIN) ג'יין- אישה שעשתה הוט קוטור אמיתי החל מ-1900 וכלום ועד מותה ב-1946. שמלות נפלאות, שמבינות אופנה, שאוהבות נשים, שמחמיאות לגזרה. רחוק ממני שנות אור (לא מכירה לובשות הוט קוטור, אפילו לא כאלו שלובשות דרך קבע אוברזון שלנו, אבל בטח  "ישנן בנות ישנן בנות")..
התערוכה של גוטייה אחרת: רטרוספקטיבה לאדם בחייו, שבוודאי שלט וביקר כל פיפס בתערוכה. הוא הגיע עד לשמיים, נגע בכל מה שרצה.התחיל אצל פייר קארדן כמתלמד בהיותו בן 18 והגיע רחוק מאוד. הכי. אבל הבגדים האלו מגוחכים בעיני, אינם של נשים, הם איזה פרפרזה מלאת דימיון ואגו על משהו שאינו באמת קשור לגוף הנשי.
אופני התצוגה היו חדשים , מובילים. 175 בובות שעל מרבית פניהן מוקרנים (כל פנים עם מקרן נפרד) פנים אמתייים ששרות , שמדברות\ מדברים וזה עובד. מרכז התערוכה תצוגת אופנה מרשימה כשמצדה האחד יושבות הנשים הקבועות , אורחות התצוגות שלו, הלקוחות הקבועות שלובשות הוט קוטור (מאן וינטור דרך קתרין דנב) עם השמות והתלבושות שבוודאי קנו ומצידו השני של המסלול -אופנת רחוב, בובות שמדברות דעתן על התצוגה, מעירות. מדליק.
בנה סצנה שלמה.
חייבת לומר שביציאה מהתערוכה גאה בי הצורך ל'סמרטוט' חדש. וכמובן שרכשתי ברשת גדולה ( עממית שכמוני) אוברול שחור וכמעט יפני , נפלא בעיני שאסתובב בו כאילו אני וההוט קוטור- חברים. דוקא את הקצה של הביקור- אהבתי.
 

  

10 באפריל- גם זה: משתתפת בפרויקטים של אמנים בסיטה.



הבוקר נסעתי למוזיאון ניסים דה קמונדו כדי להצטלם לפרויקט צילום של אמנית פינית. הפנייה הגיע במייל המשותף, הרמתי את הכפפה, הגעתי לשיחה מבהירה אצלה בסטודיו. קיבלתי משפט מפתח משל גורדייף (זה הזמן לגלגל עליו ולבדוק מי היה ומה אמר.. מעשית ידעתי עליו משהו מעורפל. לא קראתי מספיק. כעת הגירוי לקרוא גדל). בררתי עם עצמי מה אומר לי המשפט, ממנו הייתי צריכה לצאת ולחשוב על מקום שמבחינתי מתייחס אל המשפט, שם אצטלם.  התלבטתי ובסופו של דבר בחרתי בתפאורה הזו: ביתו של אדם יהודי ממוצא ספרדי (ששום יהודיות לא ניכרת בבית או בחזותו) שהייתה בו אהבת אמנות גדולה ותשוקה ליופי, צורך לנכס לעצמו פריטי אמנות ודקורציה ואח"כ בנדיבות רבה בחייו החליט להורישם  לאחר מות למוזיאון לאמניות דקורטיביות. סופה של השושלת היה טרגי- לא נותר להם זכר בשואה. כל אלו השפיעו עלי ואישררו את הרצון שלי להצטלם שם .אני והיופי, אני והתשוקה, אני ושכיות החמדה אני והזיכרון ההיסטורי, ההיעדר לצד הנוכחות של חפצים.
ענין אותי אם ארגיש טבעי, אם אצליח להתחבר למשהו מרוח הבית.

הצילומים הטובים ביותר (מבחינת הצלמת)  קרו במטבח. במקום בו אפשר היה להתהלך בחופשיות, בו רק סירים, תנורים ומחבתות . שם הרגשתי אור רך- המגיע מהחלונות הגדולים ואת הנועם שהמקום השרה עלי.

 


אחה"צ נעניתי לפנייה שקיבלתי " לתת סיפור" לסופר שוויצרי שנמצא בסיטה. הוא " אוסף סיפורים" מקליט אותם, ואח"כ מייצר משהו משלו מהשרשרת ..

רודולף איש נעים הליכות בשנתו ה-60 לחייו. מסודר כמו ששוייצי יכול להיות מסודר. הסטודיו היה כל כך נקי שהרגשתי שאני חייבת למרק את שלי כשחזרתי. פסח לא פסח עלי.. רק איחר קצת להגיע.

על ארבע ועם סמרטוט הברקתי וניקיתי..