אפילו שאני כמעט לגמרי 'מפעם' הרי שגם
עבורי ה-1 במאי הוא היסטוריה. ה-1 במאי אמר לי גם אם במעורפל - משהו. כאן בפריז מדובר לגמרי בחג.. שבתון: המוזיאונים (רוב רובם) סגורים,
חנויות- ברור, יוצא שמלבד ביקור בכנסיות (מדובר בסתם יום ג' ), בתי קפה וכמה
אתרי תיירות המוניים- אנחנו בברוך. מזה שבוע ירד גשם בלי הפסקה. אפור, קר
ומעצבן. את היום המוזר הזה התחלנו אני והבן (שהגיע לכמה ימים והיה לי כשקית
גדולה של אויר לנשימה..) ב- נו.. מוחו הקולנועי של הבן התאהב ברעיון של טיול בעיר
תת-קרקעית המכילה מליון(!) שלדים. הקטקומבות –אתר סגור.
בלית ברירה נסענו להתנחם באייפל, החלטה
שהתבררה כשגויה-אנחנו ועוד חצי מליון תיירים השתרכו שם בתורי ענק. ויתרנו. פעמיים
קפה וטוסט (32 יורו!) בכיכר הצופה אל
האייפל, עודדו את רוחנו והחלטנו שאם כבר אז כבר- נלך לכיכר הרפובליקה ונצעד עם שאר העובדים לכיוון הבסטיליה.
 |
| 1 במאי בפריז |
 |
סמל היום וגם פרח קסום לגמרי
שמפציע בבת אחת בכל פינה בעיר |
 |
| שוד לאור יום. |
 |
פרחים מופלאים.
מבטאים את שמם באופן שממש מסובב את הפה
אני לא מצליחה להגות אותו למרות שניסו למדי.
גיום? משהו כזה??!! |
לפחות היה שם לכאורה אקשן. לא של עובדי איגודי
רכבות, מים, חשמל או כל union אחר, אלא של הרבה קבוצות קולניות של מהגרים- מטורקיה, דרום אמריקה, הודו, אפריקה, מאיפה
לא ולפחות 3 דוכנים של boycott Israel מה שלי
היה קשה מנשוא. הבן שלי שמבין טוב ממני- הסביר לי מה שמוחי מסרב לעכל- ישראל
נתפסת בכל העולם (למעט כנראה אמריקה) כקולניאליסטית ואימפריאליסטית וזה ממש לא
נורא מרקסיסטי ואהוד. את הכעס הרחקתי באמצעי פשוט למדי: סמי הרחה מן הסוג הטבעי:
ב-1 במאי כל פריז מתמלאת ברוכלי פרחים מזן מיוחד (פעמונית לבנה בלשוננו) . הרוכלות
באחד במאי לא מצריכה רשיון וזהו סמל היום. קניתי 2 זרים
קסומים, קטנים ומופלאים שמריחים נפלא ימים אחרי.
אני
חוזרת ל'תערוכה ביום':
כאמור לא הכל אמנות .. תערוכות היסטוריות, נושא, מרתקות, חשובות, תופסות את העין והלב לא פחות מתערוכות
אמנות. גם זה סוד קסמה של העיר שהיא כמעיין תרבותי בלתי נגמר עבורי. לאורך הרו דה
ריבולי (=הדיזינגוף שלי כאן במארה), ראיתי 2 תערוכות חדשות שעיריית פריז הרימה:
תערוכת חוצות התלוייה שוב על
גדרות בניין העירייה. על פלטות מתכת ענקיות מודפסים צילומי נשים ותיאורן, איזה
תפקיד לקחו בתנועת ההתנגדות (הרזיסטנס).
תערוכה מלאת כבוד והערכה. אנשים עוצרים וקוראים, מתעכבים ולוקחים משהו פנימה.
ובאותו הבנין עוד תערוכה חדשה וחשובה
מבחינתי- תערוכה המתייחסת אל "שואת הארמנים 1915" שנעשתה בשיתוף
המוזיאון לתולדות השואה הארמנית ועיריית פריז.
מוצגים צילומים היסטוריים קטנים ולא נורא מענינים, שלא מראים דבר מהזוועה,(שלא כמו התיעוד של השואה היהודית) . מעט ממה שהיה לארמנים קודם, מעט תמונות הרס
וחורבן והרבה מספרים המתייחסים לתאריכי הגירוש והחיסול של קהילה בת מליון אנשים
מטורקיה והעברתה למחנות השמדה בין 1915-1917 מהלך שהתחיל בתחילת המאה ה-20. מיעוטם
שרדו. שוטטתי בתערוכה דוממת והתביישתי בתוכי. כחלק
מעם למוד שואה, רדוף שואה בה'א הידיעה, אני\ אנחנו חיים בשלווה יחסית
ובלתי מופרעת (הכוללת את העובדה המטורפת שעדיין ממשלת ישראל לא הביעה זעזוע, שלא
לומר הכרה בשואה שלהם). הכותרת המוצלחת של הספר של אמיר גוטפרוינד "שואה שלנו" מהדהדת לפתע אחרת אצלי. בלתי נתפס – שואה שלנו 'הולך' ושואה שלהם –מה?!
הביאנלה בוונציה –זה עכשיו
אז בשעה זו עושים את דרכם הרבה מאוד
ישראלים אל ונציה לחגוג עם ציבי גבע בביתן, לראות אמנות מעודכנת מאוד, ולחזור
שבעי חויית צפייה אל ארצנו הקטנטונת. אני בנתיים, למרות קירבתי הפיזית החלטתי
הפעם –לא. השנה- הכוס מלאה. קראתי את הראיון המאלף עם אוצר הביאנלה (תודה
ג'וזף!) אבל השנה
מרגישה כמו הסיפור על הטיפת מים שמוסיפים לכוס המלאה לגמרי.
וממשיכה בשלי- למצוא גינות קסומות
במארה, להתפתות מדי יומיים לאיזה קשקוש אחר. היום 'גיליתי' (יוסי- תודה!) את רשת
הקוסמטיקה הצרפתית 'איב רושר', מה ש'זיכה' אותי (-: בכרטיס לקוחה גם לרכישות
הבאות.
7 שבועות לפני שהשהות הזו מסתיימת אני כבר יודעת שנפלתי סופית ברשתה של
העיר הכי יפה.
התאהבתי ! לגמרי נ פ ל א .
