פוסט אחרון מפריז ומלא תמונות...

מרכז פומפידו- תערוכה למונה חטום. עבודה מאוד ידועה ..

מונה חטום במרכז פומפידו.

השבוע נפתח סבב התערוכות החדש בפאלה דה טוקיו- החלל הגדול ביותר באירופה לאמנות עכשווית – אשר ממותג בהצלחה לקהל צעיר בעזרת מסיבות, שתייה ווייב צעיר. כל הקהל ההיפסטרי המאוד צעיר ( ויפה) של פריז מגיע. אלפים בפתיחת תערוכות אמנות.

עשרות ציורי איריסים נפלאים מיתנו את ההופעה הכללית של צבר התערוכות בפאלה דה טוקיו
אמן אחד.. שמסתגר בסטודיו ופשוט עובד. לא מפעיל צוותי טכנאים, בנאים.. פשוט מצייר
( פטריק ניו- צרפתי..)

בקומה 6 במרכז פומפידו נפתחה תערוכה לאמנית מונה חתום
התערוכה גדולה, עשרות מיצבים, וידיאו, מפות מצויירות- מ
מבחינתי- חויתי סוג של עודפות. ( מלים עמומות קצת ובכוונה..)
התערוכה מרשימה, סרט מצוין בסיום התערוכה
 

התערוכות.. נו, משאירות הפעם טעם תפל של מסיבה 'מגניבה', כשהאמנות הופכת  לקרקס רב רושם, רב צבע והדהוד אפס . 'דונט לייק' גדול אבל מוי כיף להיות בפתיחה.

חצי קומה של הפאלה דה טוקיו הפכה
לברכה עצומהנ ועליה שטות כ-10 סירות שלוקחות את המבקרים בחללי הפאלה.
מעין מחווה לונציה ( סלסט האמן הוא נציג צרפת בביאנלה השנה)
הזוי, חויה מוזרה, לא לגמרי עובדת ( עלי) אבל סחטה קריאות 'וואוהו'..
 על האומץ ( הכובד ההנדסי של כזו ברכה) על המאות אלפי יורו שהושקעו.. וכך הלאה.
ספקטקל- אמרתי?
 

 

השבוע נפתחה תערוכה גדולה בפומפידו למונה חטום וכך הלאה.. אין סוף, אין גבול, וואוהו ענק.

כתבתי חצי שנה פוסטים מפריז בעיקר על אמנות (בשם האמנות נסעתי ומבחינתי מטרתי הושגה במלואה)

אבל אני מניחה שכבר הרגשתם שכשאני כותבת על אמנות- אני כותבת על החיים.

אני עובדת כעת על אתר שיכיל את העשייה הרציפה שלי בתחום האמנות, בצורה מסודרת וגם את המשך חויות השיטוט שלי. כשיהיה מוכן- אשתף אתכם. יקח לי קצת זמן וניפגש שוב. אני לא מוותרת עליכם ובשביל  לשלם לכם על ההקשבה אני מוסיפה תמונות נבחרות מהשהות.. וממליצה (אם אפשר): תכננו לנסוע קצת לפריז. תודה שהייתם, שקראתם. יצרתם תחושת הדהוד וירטואלי (מסתבר שגם זה קיים).  

מוזיאון אחד שסביר שלא ידעתם עליו

מוזיאון אחד שסביר שלא ידעתם עליו

לא אוכל להכיל בפוסטים מפריז את כל מה שאפשר \ צריך \ רצוי לראות. אבל חייבת לכתוב על המוזיאון הזה- כי לטעמי הוא לגמרי ברשימה.. ואין לו לא לחמוק ממנה.

MUSEE JACOUMART ANDRE שוכן באחד הבולווארדים  העשירים של פריז, בולווארד האוסמן. ברובע ה-19 כמדומני. הבית הענק הפך למוזיאון על ידי הבעלים בתחילת המאה-20.

(1913). זו אותה התקופה בה בנה מואיז דה קמונדו את ביתו (המוזיאון שלו) עליו  המלצתי בחום. אז..הסתובו עוד כמה עשירים \ אספנים \ אוהבי אמנות בפריז. הזוג אנדרי (הוא בנם של אספנים, בעצמו ובנקאי עשיר ואספן ואשתו ציירת שזנחה את אהבתה לציור בעבור גיבוש האוסף המשותף וחיי החברה הנוצצים שחוו). לזוג הזה היה לגמרי ארמון.. אותו טיפחו על פי מסורת הארט דקורטיף של המאות שעברו..כשחיבתם הגדולה היא לאמנות האיטלקית. רכשו רמברנדטים, טייפולו, מה לא..

הכל נמצא בבית המאוד מרשים הזה. כדרכה של תקופה או של מעמד שאיני שייכת איליו, הזוג גר בבית ענקי ובחדרים נפרדים אך קרובים האחד לשני כשסלון מקסים מחבר ביניהם.. ושולחן השש בש במרכזו מעיד- על מה?! כנראה שכך 'נשבר' אולי 'נשמר' המתח המיני.. מי יודע..

היה לי מספיק זמן ומקום להפליג במחשבותי.

דמי הכניסה בפריז לכל מוזיאון- יקרים. (12 יורו) באחד מאולמותיו- מסעדה אלגנטית הנפתחת בצהריים- לגמרי שווה, מאוד צרפתי וליודעי חן. ובשורה התחתונה- את בית\מוזיאון ניסים דה קמונדו- העדפתי.

רמברנדט אחד.. מתוך כמה

 

הכניסה לבית\ מוזיאון

מול המראה מעל גרם המדרגות המדהים
ליד הפרסקאות של טייפולו-לא התאפקנו..
איך קוראים לזה? סלפי משוכלל?
 

גינת מוזיאון רודן, ועוד על ההבדלים בינינו לבינם (אמנות) ..

מוזיאון רודן must do

יש פנינים נפלאות שאסור לוותר עליהן. חיכיתי 5 חודשים "שיבוא לי", וכשבא.. ביקרתי בו פעמיים באותו השבוע . המוזיאון בשיפוצים. הגן –לא. זהו המוזיאון העצמאי היחידי(!) שאינו מקבל יורו אחד ממשלת צרפת ונאלץ להפריט עצמו במיני תחבולות .למשל  ראיתי הכנות לחתונת ערב בגינת המוזיאון..

אבל זה לא חשוב כי מה שנשאר זו האימפרסיה העמוקה שמשאירים הפסלים החזקים הללו. שערי הגיהנום על פי 'התופת' של דאנטה האיטלקי, אזרחי קאלה ( הסיפור על האזרחים שהתנדבו להיכנע כדי שעירם לא תימסר לאנגלים.. מלחמת 100 השנים בין אנגליה לצרפת), הפסל של ויקטור הוגו והמוזה, הפסל של בלזק.. אדם החושב שמוצב נפלא בגן וכך הלאה. עם הפטיש שלי לפרחים ולפריחה המטורפת שבעיר, התמוגגתי מגינת הורדים הפורחים בגן של רודן . זה לא הגן של קלוד מונה בז'יברני, וזה אפילו לא הגן שרודן אהב, ואין בו טיפת פראות או בר, אבל נעים בו ויפה כל כך.

לא לוותר בשום ביקור הבא בפריז.

'שערי הגיהנום' על פי 'התופת' של דנטה
 יוצא מן הכלל. האיש החושב נעשה לפסל הזה ונגזר ממנו והוגדל.
 

'אזרחי קאלה'- ההעמדה יוצאת מן הכלל כשמהרחוב
יש חלונות שמשאירים את האופציה לראות את הפסל- תמיד

הפטיש שלי לפרחים.. אז אחריח הפריחות המטורפות כשהעצים נראו כסלסלות
פופקורן בשלל צבעים, הגיע תורם של הוורדים
אי אפשר לתאר, או להעביר את הריח. ס ו ף ..

העמדה מצויינת ומפתיעה ל'אדם החושב' בגינת רודן.
יש רפליקה אחת לפסל הזה ברמת החייל בחברת היי טק ששמה נשכח ממוחי..
כמה חבל שזה לא מוצג כך.

בלזק- בגלימת נזיר כי כך כתב..
פסל שזכה בתחרות ולא הוצב..
כמה חשוב שיש לרודן מוזיאון ולא אמרתי דבר על 'איך יש לו מוזיאון'-
סיפור מרתק כשלעצמו עם מוסר השכל מפה לירח.

 

על ההבדל בין אצלנו לאצלם:

בחודשים שעברו עלי כאן, מתוקף המרחק, היעדר המידע הזמין, והזמן האחר שהיה בידי, מצאתי את עצמי בפייסבוק יותר מאשר קודם. איני מצטערת על כך. תודה לאל שאין בין אלפי (מביך) 'חברי'- מתלהמים מהסוג שאני מתעבת, שבשבילם הפייסבוק הוא זירת התגוששות והחצנה ולא זירת תקשורת ומידע. בכל מקרה הפייסבוק מצליח להעביר רוחו של מקום. כך היה לפני הבחירות וכך קורה גם לגבי דברים קטנים כגדולים.

אני רוצה להתייחס למילים לא טובות שקראתי היום בפייסבוק של גליה יהב- מבקרת רצינית ( ואולי יחידה היום) של אמנות- מילים של ביקורת על הסגל המרכיב את בית הספר (שהיה לפיסול)- 'בסיס' שפתח את משכנו החדש בהרצליה בימים אלה. אני עוקבת אחרי בית הספר כ-15 שנים. לא מתחילתו אבל מספיק זמן. המצנטית ( לגמרי.. בלי טיפת התנשאות, או שאר דברים רעים) דוריס ארקין - תומכת בו באופן פעיל ובנתה בית ספר לפי מה שראתה לנגד עיניה, עם מקבץ מורים שבחרה ואח"כ בחרה להם את מי שינהיג.( היום דורצ'ין עד השנה- דוד זונדלביץ)

יצא לי להכיר מעט מהגברדיה הזו- את ליאו ריי ( יוצא דופן בשפתו הצבעונית והציורית וביחסו האחר אל סביבתו) ואת דוד זונדלביץ הפסל ( שפסלו דיזינגוף על הסוס מול לגלריה 'זומר' ידוע למדי..) . את צביקה קנטור ואחרים. יצא לי לאצור תערוכות משלהם. הכרתי את יצירתו של משה שק ז"ל שלימד בבסיס והצגתי בתערוכה בגלריה העירונית לאמנות בראשל"צ. יתכן ויש מקום לחשוב על מגדר בהקשר של הרכבת סגל הוראה אבל בודאי שלא זה מה שקובע . יש לברך על כך שיש קולות המערערים על ההגמוניה של בתי הספר הגבוהים לאמנות, יש לעודד ולהפסיק לעצור כל תנועה במרחב באמצעות מילים פסקניות , מחרחרות ריב ומדון.

אני מסתובבת בפריז ורואה המון, כל יום תערוכה אחת לפחות- ריבוי קולות .. ויודעת שבארץ איננו מכילים כלום.. כך במילים שלנו, כך במעשינו, וגומר בפוליטיקה ובאלימות. תחשבו על זה.

כבר חוזרת לכתוב על פריז.....

מזג אויר אחר וחסרונו של מרכז תרבות ישראל בפריז

מזג האויר .

מזג אויר אחר נוכח  בחיי מאז ינואר ומשפיע לגמרי. קובע טמפרטורה אחרת לכל מה שאני מרגישה, עושה, חווה ורואה. אולי בעצם הכל מתחיל מזה? מהטמפרטורה איליה אנחנו שייכים? אנחנו בעצם מדבריים וכשאנחנו לא במדבר אנחנו בסאונה בלתי אפשרית ליד הים. איזה הבדל. אתמול הפרש המעלות בין פריז לתל אביב נע סביב 25 מעלות בממוצע.

במשך 4 שעות, כל הערב ירד גשם שהרס חלק מהכוונות הטובות של ערב 'סטודיו פתוח'  במונמרטר.  למעלה על הגבעה מסתתר heaven קטן. סניף של 'הסיטה', באוירת כפר קסומה, פראית, צמחיה טבעית ונהדרת בין בנינים ישנים, מקום לכ-30 אמנים (צרפתים בעיקר) ובתוך הסיפור הזה אתמול בערב הסתובבו 150איש בערך בניסיון להבין את האמנות.. החדשות הטובות ( והידועות..) שהכל הולך. אין מה לספר על התוכן כמעט.. רק על העטיפה. אין חיצי ביקורת מורעלים שנולדים לפני שהיצירה מתייבשת במוח, על הדף, או על הקנבס. יש שמחה, הנאה, והרגשה ש'נברא עולם' ביצירה. ועל כן אני מתאהבת בדרך הזו "והדרך יפה עד מאוד" ואינני נערה ואני יודעת שמה שאקח מפה בין השאר זה חיזוק הסובלנות והפתיחות והמשך חיבוק חם ליצירה (טובה) ואותנטית . אני יכולה לנסח את הדברים גם באופן מחודד ועוקצני יותר אבל איני רוצה.

 

עבודת אמנות מפוקסלת מול הקפה שמחוץ למוזיאון לאמנות מודרנית בפריז
וליד הפאלה דה טוקיו- חלל לאמנות עכשויית הגדול ביותר בפריז

חסר מרכז לתרבות ישראל:

אם מישהו מקורב למישהו, או מישהו חשוב קורא במקרה את דברי שידע.

 אין לי ספק ולו הקטן שמרכז כזה חסר כאן. יש כאן מרכז לתרבות שוויץ (נחבא ומקסים), ומרכז לתרבות שבדיה (אחלה בית קפה ומיקום נהדר), ומרכז לקטלוניה וכך הלאה ואין מרכז לתרבות ישראל.יש מוזיאון לאמנות יהודית (אבל לא לזה התכוונתי), יש "ממוריאל דה לה שואה" (בוודאי שלא לזה התכוונתי) יש קונסוליה ושגרירות (תודה לאל לא נזקקתי). במרכז המארה נמצא הרובע היהודי וסימן האותנטיות היחידה מלבד בתי כנסת..היא סניף 'המזנון' \ איל שני ( 5 פעמים ביקרתי ו-5 פעמים יותר מדי. זה לא אותנטי מבחינתי אבל מתקרב למה שנדמה להם שאנחנו = פארשיות, לא באמת אלא בערך, ואדי גסות) למי שחסר לו- זה המקום, אבל זה לא מרכז לתרבות ישראל. אז צריך איזה נדבן \ ית שישכרו בית נניח ל-10 שנים. מישהו עם ראש טוב ואוריינטציה נכונה לנהל ולהוביל, וכן.. כהרגלנו צריך גם לקושש כסף אולי מהאקס צרפתים שעלו לארץ, ואולי גם ממשרד התרבות שלנו.. ואז תהיינה  3 תערוכות עשויות טוב ולא יומרניות, כאלו שיציגו אמנים ישראלים, יהיה מידע על טון התרבות הנפלאה שיש לנו בארץ .. יהיה בית קפה נעים שמגיש תמרים, טחינה, אוכל אורגני שווה, והנה פנינה שכולם יבואו איליה.  יש 80 מיליון תיירים בפריז .. לא חרראם לוותר עליהם? לא צריך קצת קונטרה לשנאת ישראל? הלוואי ומישהו למעלה ירים את הכפפה. אני למטה.. שומעים מכאן לשם?! ( רק הד קולי..)



קפה מושלם במארה + עוגה תותים וקצפת
לא מפונפן אלא בסגנון עמק הלואר-
אי אפשר לאכול חתיכה כזו לבד-( ולא הייתי לבד)
מה שלא עובר בתמונה זה-הטעם של עוד..

 

 

בגלריה במארה מאוד ידועה ומאוד גדולה- שהחליפה 'ידיים' לאחרונה -גלריה איבון למברט
נפתחה (כמה לא מפתיע), תערוכה לאמן אפריקאי ידוע מאוד.
 חלק מהתערוכה יפה ואותנטי.
וזה גם הענין כאן -
אפריקה..

סופ"ש של סטודיו פתוחים ברובע 20 בפריז

הצרפתים מתים על החיים באופן מיוחד. לפני 8 ימים חגגו באפס מעשה את ה-1 במאי. פריז נסגרה למעט האייפל וכמה בתי קפה. היום ה-8 למאי. יום המציין את ניצחון צרפת על גרמניה.. (יותר נכון יום המציין את הניצחון על הנאצים). מי ניצח זה לא עקרוני, העיקר שהרוע מוגר ושיש 70 שנים אח"כ יום חופש. לכבודו יצאנו בלווית גלית אלוש אמנית אקס ישראלית שחיה בפריז לביקורי סטודיו ברובע 20. 42 סטודיואים פתוחים של אמנים. לא אוציא לידידי האמנים בארץ את הקישקעס בפנצטה ואספר איזה סטו' מקסימים מקבלים האמנים בפריז. קטנים אבל סמוכים האחד לשני. ברובע לא כ"כ טוב, אבל האוירה שנוצרת- מאוד מיוחדת . גם בסופ"ש של סוף מאי למי שמגיע לפריז ( סטודיו פתוח בבלוויל ). טיילנו בינות הסטודיואים ואח"כ רגלית לכיכר היפה Nation שם ישבנו בהמלצת גלית אצל 'שה פרוספר' ואכלנו מתוק ( כמו שלא אכלתי 4 חודשים). כשבגופנו  הרעלת הסוכר הזו, המשכנו רגלית הביתה כי אין.. צריך להיענש על השחיתות. כיף לטייל ברגל. בחנות של בני דודנו קניתי נעלי תפילה מרוקאיות.. כאלו של החבר'ה מהמסגדים או מהרחוב במרוקו . אהבתי. כעת גוררת רגליים בתענוג בחדר בכפכפי העור החדשים. לשם שינוי שהם יאספו את האבק בחדר..

 

עם איל בחזית הכניסה לאחד הסטודיו הפתוחים
 ברובע  20

גלית ואור מול 'הקפריזה של מאדאם פרוספר' :
גלידה\ מרנג\ שקדים קלויים\קצפת, שוקולד חם
ולידה 'קפה גורמה' שזה אספרסו עם מגש טעימות של כל המתוקי בקטן..
פנה קוטה, קרם ברולה, בראוני, מקרון ומרשמלו..

סטודיו של רוקם על גבי אלונקות (..)

רוקם האלונקות. רעיון מקסים,
ביצוע נחמד, תימות משמימות

עם גלית והאמנית שמציירת רק עיניים
בסגנון היפר- ריאליסטי
 ומפזרת סטיקרים מודפסים כאלו ברחבי העיר

גינה של מטר וחצי על מטר וחצי תחומה ב-4 קירות ושמיים
אבל מופלאה. מריחה מפריחת יסמין משכרת והשולחן ראי
ובינות לעצעצים שתולים, מרחפים דברים קטנים ושברי מראות.
 

אמרתי.. עיניים..

נסיון- שערי העיר. מרשימים.

על 1 במאי שלהם, תערוכה על שואת הארמנים.. ואיך לא: הביאנלה בונציה..

אפילו שאני כמעט לגמרי 'מפעם' הרי שגם עבורי ה-1 במאי הוא היסטוריה. ה-1 במאי אמר לי גם אם במעורפל - משהו. כאן בפריז מדובר לגמרי בחג.. שבתון: המוזיאונים (רוב רובם) סגורים, חנויות- ברור, יוצא שמלבד ביקור בכנסיות (מדובר בסתם יום ג' ), בתי קפה וכמה אתרי תיירות המוניים- אנחנו בברוך. מזה שבוע ירד גשם בלי הפסקה. אפור, קר ומעצבן. את היום המוזר הזה התחלנו אני והבן (שהגיע לכמה ימים והיה לי כשקית גדולה של אויר לנשימה..) ב- נו.. מוחו הקולנועי של הבן התאהב ברעיון של טיול בעיר תת-קרקעית המכילה מליון(!) שלדים. הקטקומבות –אתר סגור.

בלית ברירה נסענו להתנחם באייפל, החלטה שהתבררה כשגויה-אנחנו ועוד חצי מליון תיירים השתרכו שם בתורי ענק. ויתרנו. פעמיים קפה וטוסט (32 יורו!) בכיכר הצופה אל האייפל, עודדו את רוחנו והחלטנו שאם כבר אז כבר- נלך לכיכר הרפובליקה  ונצעד עם שאר העובדים לכיוון הבסטיליה.

1 במאי בפריז

סמל היום וגם פרח קסום לגמרי
שמפציע בבת אחת בכל פינה בעיר

שוד לאור יום.

פרחים מופלאים.
 מבטאים את שמם באופן שממש מסובב את הפה
אני לא מצליחה להגות אותו למרות שניסו למדי.
גיום? משהו כזה??!!

 

לפחות היה שם לכאורה אקשן. לא של עובדי איגודי רכבות, מים, חשמל או כל union אחר, אלא של הרבה קבוצות קולניות של מהגרים- מטורקיה, דרום אמריקה, הודו, אפריקה, מאיפה לא ולפחות 3 דוכנים של boycott Israel מה שלי היה קשה מנשוא. הבן שלי שמבין טוב ממני- הסביר לי מה שמוחי מסרב לעכל- ישראל נתפסת בכל העולם (למעט כנראה אמריקה) כקולניאליסטית ואימפריאליסטית וזה ממש לא נורא מרקסיסטי ואהוד. את הכעס הרחקתי באמצעי פשוט למדי: סמי הרחה מן הסוג הטבעי: ב-1 במאי כל פריז מתמלאת ברוכלי פרחים מזן מיוחד (פעמונית לבנה בלשוננו) . הרוכלות באחד במאי לא מצריכה רשיון וזהו סמל היום. קניתי 2 זרים קסומים, קטנים ומופלאים שמריחים נפלא ימים אחרי.

אני חוזרת ל'תערוכה ביום':

כאמור לא הכל אמנות .. תערוכות היסטוריות, נושא, מרתקות, חשובות, תופסות את העין והלב לא פחות מתערוכות אמנות. גם זה סוד קסמה של העיר שהיא כמעיין תרבותי בלתי נגמר עבורי. לאורך הרו דה ריבולי (=הדיזינגוף שלי כאן במארה), ראיתי 2 תערוכות חדשות שעיריית פריז הרימה:

תערוכת חוצות התלוייה שוב על גדרות בניין העירייה. על פלטות מתכת ענקיות מודפסים צילומי נשים ותיאורן, איזה תפקיד לקחו בתנועת ההתנגדות (הרזיסטנס). תערוכה מלאת כבוד והערכה. אנשים עוצרים וקוראים, מתעכבים ולוקחים משהו פנימה.

ובאותו הבנין עוד תערוכה חדשה וחשובה מבחינתי- תערוכה המתייחסת אל "שואת הארמנים 1915" שנעשתה בשיתוף המוזיאון לתולדות השואה הארמנית ועיריית פריז.  מוצגים צילומים היסטוריים קטנים ולא נורא מענינים, שלא מראים דבר מהזוועה,(שלא כמו התיעוד של השואה היהודית) . מעט ממה שהיה לארמנים קודם, מעט תמונות הרס וחורבן והרבה מספרים המתייחסים לתאריכי הגירוש והחיסול של קהילה בת מליון אנשים מטורקיה והעברתה למחנות השמדה בין 1915-1917 מהלך שהתחיל בתחילת המאה ה-20. מיעוטם שרדו. שוטטתי בתערוכה דוממת והתביישתי בתוכי. כחלק  מעם למוד שואה, רדוף שואה בה'א הידיעה, אני\ אנחנו חיים בשלווה יחסית ובלתי מופרעת (הכוללת את העובדה המטורפת שעדיין ממשלת ישראל לא הביעה זעזוע, שלא לומר הכרה בשואה שלהם). הכותרת המוצלחת של הספר של אמיר גוטפרוינד  "שואה שלנו" מהדהדת לפתע אחרת אצלי. בלתי נתפס – שואה שלנו 'הולך' ושואה שלהם –מה?!

 

הביאנלה בוונציה –זה עכשיו

אז בשעה זו עושים את דרכם הרבה מאוד ישראלים אל ונציה לחגוג עם ציבי גבע בביתן, לראות אמנות מעודכנת מאוד, ולחזור שבעי חויית צפייה אל ארצנו הקטנטונת. אני בנתיים, למרות קירבתי הפיזית החלטתי הפעם –לא. השנה- הכוס מלאה. קראתי את הראיון המאלף עם אוצר הביאנלה (תודה ג'וזף!) אבל השנה מרגישה כמו הסיפור על הטיפת מים שמוסיפים לכוס המלאה לגמרי.

וממשיכה בשלי- למצוא גינות קסומות במארה, להתפתות מדי יומיים לאיזה קשקוש אחר. היום 'גיליתי' (יוסי- תודה!) את רשת הקוסמטיקה הצרפתית 'איב רושר', מה ש'זיכה' אותי (-: בכרטיס לקוחה גם לרכישות הבאות.
 7 שבועות לפני שהשהות הזו מסתיימת אני כבר יודעת שנפלתי סופית ברשתה של העיר הכי יפה.
התאהבתי ! לגמרי  נ פ ל א .

סוף אפריל- הסטודיו של דלקרואה, תערוכות חדשות בבית האירופי לצילום ותע' בחנות 'קולט'

בחנות קולט- ( חנות העיצוב והטרנדים המרשימה שכבר כתבתי אודותיה) תערוכת סולו ראשונה לעמית גרינברג. כשלעצמה התע' ממש לא חשובה בעיני- מאוד גרפית, דקורטיבית, לא ממש שייך למחוזותי. אבל כל אמן שאני מכירה היה מת שיהמרו עליו ככה: תיקים בדגמים שלו, עטים, עפרונות, מחברות, כרטיסי ברכה וחנות קונספט מובילה שעושה ממנו חגיגה ( הציג בוויטני.. בתל אביב ובעין הוד אבל בשום מקום לא מוזכרת ישראליותו. רק אנחנו שמכירים שמות כל כך טוב.. יודעים לזהות מקילומטר). מצ"ב תמונה.

 

סדרת תערוכות חדשה בבית האירופי לצילום:

המלעיזים יאמרו שרק לעיתים יש שם תערוכות שוות. חד העין ואוהבי צילום ( כמרבית הצרפתים המשתרכים בתורים שלא יאמנו בימי ד' בערב כי זה בחינם) יאמרו אחרת והם צודקים. יש פה רצינות יצואת מן הכל אל הצילום. 5-6 תערוכות צילום במקביל שחושפות מנעד רחב של מדיום. צורת הצגה מכבדת, אינטילגנטית ונעימה. ת  ע נ ו ג . לא הייתה תערוכה שלא לקחתי ממנה משהו פנימה.

אולי לא זוכרת את שם הצלם.אבל מה זה משנה. משהו בתוכי זה כשראיתי סדרת צילומים של תנועה במרחב של אנשים צעירים פגועי ומעוכבים שכל כך נהנו מול המצלמה. משהו בי זע כשראיתי צלם נפלא שתיעד הרבה חשובים מעולם התרבות במצלמה, תיעוד אנושי מקסים המוצג לא בפומפוזיות אלא מתוך אקלקטיות נעימה.

עבודת תנועה מתועדת בצילום עדין של
קבוצת רקדנים 'אחרת'. פיוטי ונוגע

בונבון לסיום: המוזיאון\ הבית והסטודיו של דלקרואה

לא הייתי מגיעה לולא המלצה (תודה עדה!) ואני שמחה לגלגל הלאה בחום. נמצא בסן ז'רמן (ממש מאחורי המטרו של הכנסייה, מסתתר בית שהדגל שבחוץ מסגיר שיש סיבה להיכנס לחצר הפנימית ולעלות ולבדוק. ביתו של הצייר דלקרואה. 150 שנים ago בערך. התגלגל אחרי מותו לידי עמותת אמנים, משם לא באה הישועה, אבל הלובר שלקח חסות עשה מזה אחרי שיפוץ מוקפד ב-2002 בית ראוי לביקור. 200 יצירות שלו ושל חבריו והפנינה האמיתית מסתתרת בחוץ מאחור- האטלייה שבנה לעצמו, הצופה לגינה מהממת ששופצה ע"י הגנן של גני הטילרי ( זה כמו להגיד רב אמן בגננות עולמית) בשנת 2012 וכעת הגינה פורחת באופן מושלם ומשחזרת לפי מה שנמצא בארכיונו של הצייר, את הצמחים והאופן שבו תיפקד עבורו הגן כשחי במקום עד מותו. גינה שלווה נושקת למהומה העירונית ומסגירה  רק יופי וקסם צרפתי. מקום לחשוב..

מצ"ב תמונות .

 

פינה בגן הסטודיו והדירה של דלקרואה
 בסן ז'רמן

תוך הסטודיו המשקיף לגינה