27.1.15- פוסט של רצינות (כזו אני בעיקר)

27.1.15

בארצנו הקטנטונת לא ממש מייחסים ליום הזה משמעות גדולה , הרי יש את יום השואה 'שלנו' . אבל ה-27 לינואר מציין את יום השואה הבינלאומי ובכל העולם המערבי מציינים אותו. ממש לידי- 'מוזיאון השואה' והכוננות בשיאה. כמו שאני רגילה מהבית..

רציתי להשתתף בטקס אבל מסתבר שהיה סגור מראש כנראה בעיקר לאחמ"ים . מילא. יום הזיכרון לשואה מקועקע אל ליבי ואין דרך להוציאו משם. מעורר ענין מבחינתי הוא שהעירייה דאגה לתערוכות צילומים המודפסים על לוחות עץ לאורך רחוב ראשי (הוטל דה וייל) וגם לאורך הסימטה בה נמצא מוזיאון לזכר השואה- והצילומים הסטוריים ומתייחסים אל המועד.

בשנים האחרונות אני שמה יותר ויותר לב אל העיתוי של אירועים שקורים לי . יש להם משמעות נוספת עבורי. הם מרבדים (מלשון רובד) את החוייה בעוד משהו. מעניקים לי דבר מה לחשוב עליו שבדרך כלל הופך את החוייה להרבה יותר מורכבת עבורי. הערב (ה-27 לינואר) ראידה חברתי החדשה ל'סיטה' מזמינה אותי לפרמיירה של הסרט הישראלי 'ערבים רוקדים' ואנחנו הולכות אנגז'ה ל'סינימה סיטי שלהם'. הפתעה- בזמן הקרנת סרט בפריז..לא מדברים. הגה לא מוציאים. לא מתעסקים בטלפונים. פשוט יושבים ורואים סרט.( שום אישה לא מסבירה לבעלה ולא להיפך..) בתום הסרט קוקטייל – הסנדביצ'ים שלא לדבר על התופינים, כמיטב מסורת צרפת: כלום בפה וטעים מאוד. אנגז'ה אנחנו חוזרות מהסרט כשלכל אחת בבטן חוייה מורכבת. רוצה לומר: לא סתם ביום השואה הבינלאומי, ולא סתם אני בטעות לשון (דבילית) כל השבוע מתעקשת משום מה לקרוא לסרט 'ערבים בוכים' וראידה צוחקת. והסרט- אמיץ (!) בעיקר. מדבר על זהות מורכבת ( שזה מה שיש לנו) של ישראלים ופלשתינאים ב-30 שנים האחרונות באמצעות גיבור- ילד (ליהוק מוצלח) מתבגר ממשפחה ערבית . (לא מספרת יותר). פרוסה מדומיינת ממציאות הזוייה וכל כך אפשרית סביבנו.(כתב סייד קשוע. ביים- ערן ריקליס).

 

פוגשת באקראי בפרמיירה את עמוס (חבר של הבן)
גם הוא בקולנוענים

ראידה אדון וערן ריקליס

ככה נראה מגש הכיבוד בקוקטייל..
הייתי שמחה להגיש כך בפתיחה.
ואין התנפלות. כאן טועמים כזית.. חחח

 

בבוקר- התותחים רועמים- ירי חיזבאללה על סיור לא ממוגן צהל"י- 2 חיילים הרוגים.6 פצועים. נורא ישראל שוקלת צעדיה..

 

ולפעמים נדמה שבלעדי מנהיגנו (של כל העולם-לא רק שלנו) היינו יכולים בקלות לחיות הרבה יותר טוב. שלשום הוזמנתי לקוסקוס ועוד (כל אחד מביא משהו טעים אחר) בחדרו של ראוף הטוניסאי: צייר רגיש שחי כבר שנה וחצי בסיטה עם בנו המוסיקאי שהזכרתי באחד הפוסטים הקודמים. איתנו פסנתרנית סינית, קומפוזיטור טונסאי, ארקדי הכוריאוגרף הישראלי, מיטל-ישראלית בפריז, ראידה ואני. ערב נפלא שמתחיל באוכל שהרי הוא מקרב בין הלבבות וממשיך במוסיקה – יוצאים החוצה כלים ומתחילה נגינה, ושיחה על מוסיקה ומתסיים בשקדים שטעמם גנעדן ( מסאפד בטוניס- עירם של המארחים). מסתבר שיש להם הגדרה מיוחדת באגודת הסלואו פוד האיטלקית שכן טעמםכפי שאמרתי-  גנעדן..

 

עומר מכין לנגינה את הכלי האוריינטלי מטוניס

בהתחלה עוד קצת קפואים.. אוכלים ומתחילים להתרכך.
בצד ימין האמן המארח- ראוף.

סוף הערב- הסינית והטוניסאי משחקים רמי
הכיבוד המתוק הוא החביב עלי פירות יבשים עם טעם גנעדן
היישר מהעיר של ראוף בטוניס

קנקן התה הסיני- כריזנטמות מיובשות, יסמין ומנטה
הכל מההרים סביב למקום בו גרה הסינית. האמא קוטפת ומייבשת.

 

אז בלי סיפורי תערוכות היום. (למרות שכמובן ראיתי. אני עדיין עומדת בקצב של תערוכה ביום..)

אלא דווקא המפגשים בינאישיים שמתאפשרים רק בשהות נינוחה וארוכה דיה.

מזג האויר- ינוארי.. כלומר: מזופת למדי. 'גשם יורד, מוסיף טורד'. קר, לפעמים רוח ולא כזה נחמד.  

 

25.1.15- האם אצליח לדחוס את מרבית החויות שלי לבלוג?

האם אצליח לדחוס את מרבית החויות לבלוג?

אני בספק ענק. מה שנראה כמשימה אפשרית (לספר סיפורם של ימי תרבות בפריז) הולך להיות גדול, אולי גדול מדי. כל יום נושא איתו חויות חדשות. לפעמים אני מרגישה שצריכה מרחק, כדי לעכל וקשה לי לדחוס.

אני רואה הרבה תערוכות בקצב של מוזיאון או שניים ביום. פחות או יותר באמצע התקופה שלי כאן, יתחלפו התערוכות ולכן בחרתי בגיוון מוזיאלי.

לפני יומיים, החלטתי ללכת למוזיאון קרוב אלי- במארה: המוזיאון להיסטוריה של פריז (בבעלות העירייה. סימן ההיכר הוא עזובה בשוליים, שירותים המריחים רע ואבטלה סמויה של עובדים) מוזיאון הקרנבלה. בית מקסים, גינה פנימית- צרפתי למשעי. אוסף אובייקטים מההיסטוריה של פריז וככל מוזיאון להיסטוריה התיישבותית שחויתי, גם זה קצת לאה.. פה ושם הברקה שמשאירה אותך עוד רגע ליד מוצג. וכמו במבוך ודרך התערוכה הקבועה, אתה מגיע לתערוכה המתחלפת- שמוקדשת לאירוע מרכזי מאוד בתולדות (צרפת) פריס 'הליברסיון'= השחרור (מהנאצים ב-1944). התערוכה היא של צילום דקומנטרי של עדויות צלמים של פריז בשחרור. פדגוגית מאוד, מושקעת ומרתקת. האם אני זוכרת מה למדנו בשיעורי היסטוריה מכיתה ד' ואילך? נדמה לי שבעיקר היה זה היסטוריה של עם ישראל ומלחמות ישראל.. (שנייה.. תחשבו על זה..) וכעת: מה אנחנו באמת יודעים על היסטוריה צרפתית למשל- נאדה. מרוב החיים השוצפים קוצפים במדינה הבלתי אפשרית שלנו, לא ממש מרחיבים את דעתנו. אלו השלמות הכרחיות עלינו כמבוגרים אחראיים. מזל שפריז עושה עבורי את זה. בשיעור צרפתית האחרון המורה ה'מאוד תרבות צרפת' , הזכירה בהערצה את שארל דה גול. זכרתי שזה ההוא עם הכובע ואכן הוא שחתם את ההסכם ההיסטורי לאחר תבוסת הנאצים. אין כמו תערוכה מאלפת של תמונות (פריז ב'ליברסיון'): לוחמי בריקדות, הרזיסטנס- שהתנגדו, הצבא הצרפתי, האזרחים- המבט אל העם שחווה בעצמו את אימי המלחמה מהזוית שלהם- כדי ללמד אותי פרק בהסטוריה שלהם. מבט אל תעמולת מלחמה, אל צלמים שעבדו בשביל הצד השני ומהשחרור איבדו את עבודתם וכך הלאה. מחשבה עמוקה ורחבה מאחורי התערוכה. הפתעתי את עצמי והתרגשתי עד דמעות וכמו בקונצרט מתוזמן באופן מושלם,לאחר החנק בגרון, עוברים לסרט וידיאו של ראיון ונרגעים. אקסל קהאן, מדען (ופסיכו-סוציולוג) מסביר באופן רהוט ולא מתנשא, לאוצרי התערוכה, על הדרך בה נוצר הזיכרון באמצעות תמונות. תענוג צרוף!

מוזיאון קלוני- לתרבות ימי ביניים- בהליכה נחמדה בשבת לעבר הרובע הלטיני נכנסתע אקראית אל המוזיאון ששוכן בבנין גדול ויפהפה ומרתק כשלעצמו ( המקום היחידי בפריז  בו נשארו שרידים רומאיים\ של מרחצאות והנה יש לנו יתרון ברור על הפריזאים. יש לנו טון ארכיאולגיה עוד מלפני..)התערוכה המתחלפת נקראת 'הנוסע הימי-ביניימי'. נסיעה הייתה אחד המאפיינים של התקופה: אנשים יצאו למסעות, מלכים היו צריכים להראות נוכחות  פעילה על אדמתם, אנשי דת יצאו למסעות וכמובן מסעות הצלב.. התערוכה אוספת לתוכה על פי פרקים מובנים,  אובייקטים מרהיבים, יוצאי דופן בעושרם וברמת השימור שלהם מן המאות הימי ביניימיות באירופה. היסטוריה וארכיאולגיה אינם התחום שלי ובכל זאת התמגנטתי. תבונת תצוגה, כתיבה, השקעה בתערוכה, ואלפי התיירים בפריז מחזירים אהבה ופוקדים את המקומות הללו. 

שטיחי קיר מרהיבים המציגים את חיי האצולה,
מוצגים ,איקונות, אובייקטים מופלאים בני מאות שנים במצב מעולה.

אלו אוכפים לנוסעים העשירים.. השתמשו בהם רק בחתונות ובטקסים מיוחדים
ישבנו של הנוסע הימי-ביניימי העשיר היה מרופד בצדפות ושנהב על גבי עור.
מה שנקרא היום- מחלקה ראשונה..

במרכזה של התערוכה המרהיבה (והחשוכה..) סירה שנבנתה במיוחד
על סמך שרידים מועטים שאפשר לראות בתוכה. ד
גם בגודל אחד לאחד, והמבקר מטייל בדיוק במרכזה..
וכל זה כדי להמשחיש את הנסיעה, הובלת הסחורות וכד'
אי אפשר שלא להבין היסטוריה כשרואים מוצגים רבים כל כך ובהדגמה כל כך בהירה.

 

נרגיע מיד.. אחרי כזה מאמץ מצידי (לא אמנות עכשווית, אלא הסטוריה ימי ביניימית), הייתי חייבת פיצוי הולם. זהו 'אזור צייד' חדש ואנחנו הרי בתקופת הסיילים. בסופו של היום עייפו ידיי מלסחוב את הסחורה שעברה מהם אלי.

דובון רך נרכש לשלוחלן העבודה שלי
שיחמם את האוירה...

 

בזכות סקרנותה התרבותית של החברה של הבן שנמצאת כאן לשבוע כסטודנטית בדרכה לסמסטר חורף באירופה ובשל הצורך שלה 'להספיק',  אני נשאבת בשמחה ענקית ומתלווה למחוזות סקרנותה לעוד יום. נסענו ל'Villa Savoye'-שתכנן ובנה - ל'קורבוזייה הארכיטקט החשוב ביותר של המודרניזם האירופי. אני מעריצה את המודרניות שלו (ואת ריהוט הפנים שלו ). בקיצור עד שלא חווים תנועה בחלל ארכיטקטוני גאוני, לא מבינים על מה ההתלהבות. הוילה נטועה באמצע השטח שסביבה ותוכננה כך מתוך בקשה מיוחדת של בעלי הבית והשטח. מסביב 'פיסה של יער' וכל זה במרכזו של פרבר (קצת חור.. ביחס לפריז). בנייתה הסתיימה ב-1931. היא ננטשה ב-1938 על ידי בעליה,  ובמשך 20 שנים השתכנו בה מיני משתכנים (מפקדה נאצית, בעלות הברית, מועדון נוער). בקיצור עברה המסכנה גלגולים ושיפוצים ושימור . התוצאה לא מביישת, למרות שראוי למקום כל כך מיוחד להיות מתוחזק באופן קצת יותר מוקפד. 900 מטר של וילה מקסימה משנת 1931, ביטוי צרוף לחשיבה ארכיטקטונית חדשה, פורצת דרך , גאוני.

 

בחזית וילה סאבוי- של ל'קורבזייה בפוסיי

ליד הסיטה נכנסת ל'המרכז האירופאי לצילום'- מבנה מקסים שמושך אליו קהלים. במבנה חללי תצוגה לא גדולים ומוצגות 3-4 תערוכות בו- זמנית. חנות לספרות מקצועית על צילום, קפיטריה קטנטונת ואודיטוריום קטן ומושלם .  ראיתי תערוכת צילום משובחת של צלם ממוצא ערבי שמצלם בעולם  (בפלשתין ובמקומות שונים). בזכות תמיכתו של קונסול פלשתין בפריז, הוא מציג תערוכה מצויינת. ראיתי תערוכה של סטודנטים לאופנה המשלבת אמנות, צילום אופנה וציטוט של צלמים גדולים אחרים. ועוד... (אני מחכה למצוא תערוכה שהקונסוליה הישראלית שלנו תמכה בה).

 

אכלתי עם הבנות הצעירות באיל סנט לואי (האי המקסים-מולי ובאמצע פריז) מנה מרהיבה של אגס בנדיקט ונזכרתי בסרט 'ג'וליה וג'ולי' שצפיתי בו לפני יומיים שוב. איך ג'ולי מנסה להצליח עם מתכון הביצים העלומות מהמתכון שהשאירה ג''וליה ציילדס. והרי ג'וליה -מלכת המטבח האמריקאי (מריל סטריפ הנהדרת), קיבלה את החשק הגדול למתכונים ובישול- בפריז של שנות ה-30 ..

22.1.15 קפה, תערוכות, מחול.. זה האוכל כאן..

תרבות זה האוכל כאן- נ ה ד ר !   

בית קפה פריזאי במרכז העיר: ליד קבוצת פועלים שעומדים בצהריים על בירה מהבר, ומולם צרפתים אופנתיים סועדים ארוחת צהריים, יש גם כמוני שהתיישבו ליד שולחנות 'לא ערוכים' בשביל הנואסט והבגט (מצאתי את המקיאטו האולטימטיבי עבורי וזה שמו כאן. הצרפתים מסרבים לקרוא לו מקיאטו- אבל זה- זה..). כל בית קפה נראה לגמרי 'פריזאי' כמו שאתם מדיימנים. למרביתם אופי דומה, יש מוצלחים יותר ויש פחות. דווקא האחרים שנפתחו כנראה על ידי כאלו ש'הצטרפתו' עם השנים- הם שווים יותר עבורי. יש להם את האופי שלהם.

הנואסט .
כל הבאגט שלידו נכנס אל קרבי..
עד הערב הרגשתי כמי שאכל עמוד חשמל של לחם עם חמאה וגאודה..
אבל ככה זה כשיוןשבים שעתיים על נואסט.. חייבים גם באגט

 

ליד הסיטה יש את ה'קפה או טק'.. מקום עם מיליון סוגי קפה שנטחנים במקום, תערוכה של פסלי עיסת נייר ענקיים, פינת ספרים שווים וקטלוגים של אמנות (הקפה הלפני אחרון עשיתי בחברת מיה אנג'לו והפואמות שלה)  והמון פינות ישיבה במיני צורות וגדלים. כל יום מוגש קפה דה ז/ור (סיפרתי כבר-נכון?) אז אתמול דגמתי את הקפה מקמרון. חזק ונהדר, כמו שציפיתי . (לא פחות נפלא מזה מאתיופיה ומרואנדה). בעיקרון אפריקה זה בון טון בפריז. קצת מצחיק איך הצרפתים עברו מקולוניאליזם 'ברוטלי' נקרא לזה, ל'מדינת הגירה', וחנויות שמחזיקות מלא קשקושים מאפריקה במחירי אירופה. 'כולנו אפריקה' (לא שהייתה להם ברירה).

קר מאוד.  אני מתעוררת למינוס 1 ובמשך היום קשה למעלות לטפס. והימים אפורים אז אני בוחרת לצאת למוזיאון במרחק הליכה קלה. מוזיאון פיקסו נפתח מחדש באוקטובר האחרון.. אחרי שנות שיפוצים . כאן אני מביאה את דעתי הפרטית אבל ממש ועוד ממש אחד- לא אהבתי. היצירות של פיקסו גדולות ונהדרות .  אני אוהבת בעיקר את התקופות המוקדמות שלו אלו שלפני- הקוביסטיות, מ-1900 וקצת), ואלו רבות מאוד. אבל השיפוץ החדש גזל את יופיו המקורי של הבית (בכל המדריכים מתואר הבית העתיק כשכיית חמדה). כמעט כל החלונות חסומים על ידי וילונות ואין לראות את מראה הגגות המקסים של המארה. קופסאות הגבס שנבנו כחדרים, תמוהות שלא נאמר מכוערות והתנועה ביניהן לא נעימה. מבלבלת. העבודות תלויות במעורבב בתחושה של חוסר סדר, ורק מיעוט הפסלים מקבל מקום נאות ומרגיש יושב 'נכון'. עליתי, ירדתי, הלכתי, הסתכלתי ולא אהבתי את הבנין והשיפוץ. כאילו הצליחו להסיר לגמרי את אופיו המקורי ולטעת כלום שעלה מליונים וגרר איחורים במסירת הפרויקט, ופיטורים של מנהלת המוזיאון ומה לא.. וזאת לטובת תפלות ארכיטקטונית. חבל. אבל פיקסו חזק גם אם הוא עומד על קיר לבן וסתמי. וצילמתי קצת ממה שאהבתי.

דוגמה רעה להעמדת 2 עבודות מעל פתח מיזוג אויר.

 

מוזיאון קוניאק גי- ממש קרוב, מרחק 50 מטרים ממוזיאון פיקסו נמצאת פנינונת פריזאית ולהבדיל ממוזיאון פיקסו זהו 'בית בכאילו'. איזה בעל הון מתחילת המאה ה-20 שהיה לו בית כלבו ענקי בפריז של תחילת המאה ה-20 והיה לו כסף ויכולת וצוות יועצים מקושקש- אהב לאסוף קשקושים של המאה ה-18, אוספים קטנים ולא חשובים אבל הסך- נותן איזו תחושה של מה היה כאן פעם.העיר פתחה מוזיאון וכנראה עם הרבה כסף פרטי שמשיך לזרום, והתוצאה היא חיוך מאוזן לאוזן כשמטיילים בין שטויות : תלבושת חצר של אנשי אצולה מהמאה ה-18, שבשכל רב נטעו ביניהן עבודות עכשויות של צלמים ואמנים בני תקופתנו. מעצב העל כריסטיאן לקרואה העמיד בקומת הגג המרהיבה תלבושות בנוסח לקרואה שמתכתבות עם הקיטש שבקומות מתחת. ואת הכל מתבלים הסברים בארבעת הקומות על החברה, על אורח החיים במאה ה-18. דוגמה פריזאית מוצלחת לאופציות שטיול אקראי בעיר- מאפשר. לא הייתי מגיעה למוזיאון לולא- התעייפתי מפיקסו וענין אותי להציץ לחצר הבית. דודות מבוגרות מגיעות למוזיאון ומסתובבות מאושרות בין חדרי ה'לכאורה בית' הזה. קצת אחרת .

חדש ליד ישן - עבודות צילום של אמנים עכשויים ליד פסלים מהאוסף ההזוי

 

ש

כריטיאן לקרואה מעצב-על מאה ה-20-
דוגמה קיטשית ורעה שמשתלבת נהדר

שיעור צרפתית ראשון- המקום מציע שיעורי צרפתית קבוצתיים בתשלום. קבוצה אחת לכל הרמות – ביחד. מורה צרפתיה שלא עושה שום חסד ומפטפטת בצרפתית שוטפת עם הסטודנטים וכולם יודעים קצת צרפתית (חוץ ממני) . דיעות שמאלניות, פרו צרפתיות, היסטוריה של צרפת, אינטלקטואלים ופילוסופים עכשויים.. אוכל, אופנה...4 שעות של ריכוז עילאי. דגתי 30 אחוז מהנאמר, ואל תשאלו איך. הבנתי. בעיקר כי לא היה זה שיעור רגיל. היא מפטפטת תרבות . שואלת כל אחד 'מה עשה בוויק אנד'- או 'אתמול' ומול התשובות העילגות משהו, היא לא מפסיקה להביע דעתה על הכל ..מתוך צרפתיות, כולה אומרת צרפתיות מצחיקה. (אכלת סושי? אההה זה נורא. סושי זה כמו מקדונלד. בפריז לאכול סושי.. ואז רבע שעה על המטבח הצרפתי וכך הלאה) .בתום 4 שעות אני נושמת מחדש. הכל יהיה בסדר.

 

פבל נהדר של פיקבו -יוצא דופן בהצבה,
ובעיצוב פנים של החדר

ימין -עומר מוסיקאי מטוניס, אמצע -ראידה אדון
שמעל- ארקדי זיידס- לאחר המופע

ערב-הופעת מחול של ארקדי זיידס (ישראלי) בתיאטרון הלאומי של שיילו. במטרו יצאנו: עומר המוזיקאי הטוניסאי בן ה-25 וראידה- השחקנית מ'ישראל ופלסטין' (תודה ראידה!) כדי לראות הופעה של ידיד של ראידה מישראל: עבודת מחול פוליטית. קטעי וידיאו קצרים שצילמו ילדים פלשתיניים באמצעות מצלמות וידיאו שניתנו להם על ידי פעילי 'בצלם' (להגנה על זכויות אדם) בשטחים. ראיתי בעבר קטעים שצולמו על ידי  צלמי 'בצלם'- ומטבע הדברים, הם היו תמיד קשים. ארקדי מציג עצמו על הבמה כאמן ישראלי . בכל קטעי הוידיאו המוצגים (וזה ייחודו של המופע), מופיעים רק ישראלים\יהודים. הצילום נעשה כאמור על ידי ילדים פלשתינים: חיילים מפרידים בין המון עוין של ילדי מתנחלים, ילד של מתנחל שיכור ומופרע בועט וצורח 'להרוג אותם' אל ערבים (אלו שמצלמים) . חיילים שומרים על בית ערבי (מפני המתנחלים), חיילים ישראלים מסלקים חבר כנסת קיצוני מן הימין, מתנחלים נגררים על ידי חיילים וכך הלאה.הוא חוזר שוב ושוב בוידיאו על הטייקים של הילדים ובגופו מחקה על הבמה שוב ושוב תנועות נבחרות של מתנחלים ושל חיילים. התוצאה הרפיטטבית קשה- חייתית, אלימה. מורכבות מטורפת. לטעמי לא מתאים לקהל צרפתי, פרו ערבי שמקבל כאן 'אקסטרה מייל' . הניואנס לא ברור מספיק. מתאים יותר לקהל ישראלי. או זקוק ךלשיחה מקדימה וסוגרת. כשהציג ב'תמונע' (וגם במוזיאון פתח תקוה)- לא לגמרי הובן. מורכב לנו, קשה לחיילים שלנו, כמה קשים הפכנו להיות.

בתערוכה שראיתי היום בז'ה דה פום (מקום נ ה ד ר בגני הטילרי לתערוכות צילום ווידיאו) מצוטט גרי וינוגראד (צלם אמריקאי) משהו כמו "כמה נפלא העולם הזה, שלפעמים נדמה שהוא מופיע כל יום –עבורי".  גם אני מרגישה כך.

18.1.15 תערוכות, הופעת מחול, ראידה אדון, מומנמרטר

מתוך שהבלוג מגיע אליכם וחלקכם שולחים תגובות (זה נפלא), הבנתי שעלי לבדוק את התערוכות בגראנד פאלה (תודה עידית!) ולברר שהן אינן ננעלות בלעדי..

הגראנד פאלה הוא אתר עליה לרגל כדי לראות מגה-תערוכות בפריז. 2 חללים עצומים המשמשים מתחילת 1900 לאירוח תערוכות של 'וואוהו'. התערוכה שננעלת היום (מצויינת) משל האמן היפני- הו קו סאי,  עשויה שני חלקים. האחד התחיל באוקטובר (ולא ראיתי) והשני החל בדצמבר וננעל היום: 500 (!)  עבודות ציור- תחריטים, ציורים על נייר, על גבי כלים, על מניפות, על מגילות, ציור ספרי מנגה ועוד של הצייר היפני בהא הידיעה,הגדול מכולם- הו קו סאי. נולד באדו (טוקיו של היום ) ב-1760. יצר מגיל 6 ועד 1849. (נפטר בגיל 89), החליף בחייו זהויות כצייר ובערוב ימיו קרא לעצמו: ביפנית : The Old Man Mad About Art" ".

החדרים חשוכים, אסור לצלם, קהל עצום ורב מדי, נע באיטיות בין העבודות המעוררות קסם. יפן של הקימונו, עבודות השדה, נשים המתלבשות בטקסיות, גברים נלחמים, או נהנים מהופעת תיאטרון, שחקנים, עולמות של שדים וסיפורים- הכל הופך למוחשי. ציור נפלא שלא דומה לשום דבר חוץ מלציור נפלא, שניחן בחופש מחד ומתוך כבוד לשיטה, לאיזומטריה, לקווים, לחלוקה. אדיר. אתה לא צריך להבין כלום באמנות בשביל להבין כמה גדול, ענק, ונהדר היה הוקוסאי. חוייה, השיעור טוב ביותר שיכולתי לבקש על אמנות יפנית. זה הזכיר לי שלפני המון שנים, נסעתי עם חברה\ שהבינה זכוכית, לביאנלה של הזכוכית בונציה. צעדנו אל הביאנלה דרך מיליון חנויות זכוכית ואני מתפעלת משנדלייר ועוד אחד ושואלת "איך אדע שמשהו הוא באמת אמנות זכוכית טובה?" אז זהו- כשרואים אמנות גדולה, מבינים ומתפעלים גם בלי שיעורים רבים. יותר קשה להעיף את האמנות הלא טובה מהעיניים, לדעת שמה שרואים רע ולהצליח לנמק לעצמך.

הצלחתי לצלם רק בין הקומות את אחד הדיוקנאות המוקרנים מחוץ לתערוכה של הוקוסאי ולהתפעל עד כיצד אוצרי התערוכה הרציניים הוציאו מתוך מאות הספרים של הוקוסאי רישומים קטנים והפכו אותם לאנימציה חיה ומרתקת על קירותיו המעוגלים של הבית בין הקומות. שיעור באיך אמנות אדירה מהמאה ה-18 יכולה להיות לשמש לאחלה אנימציה במאה ה-21. ובכלל יש משהו נפלא ונוסף ששמתי ליבי איליו בתערוכות בעיר: כל תערוכה שראיתי עד עתה מראה את ההקשר והנגיעה לעיר-פריז. ניקי דה סנט פאל (רגע..), הוקוסאי, דושאן, צלמי 'מגנום'  ועוד.. הקשר הצרפתי והפריזאי מודגש ולא משנה מיהו אוצר התערוכה והיכן היא מוצגת . מצד אחד גאוה גדולה על העיר וכוחה, ומנגד גם הבנה שהדרך לקשור את התערוכה אל היכן שאתה- היא חכמה! (גם אם הפרק הפריזאי בחייו של האמן- לא היה המרכזי).

דיוקן עצמי של הו-קו סאי בין הקומות של הגראנד פאלה
זה לא הדבר עצמו.. וקשה להתפעל מזה, אבל רק את זה מותר היה לצלם

הקרנה של אנימציה העשויה מאלפי רישומיו של הו קו סאי
פתרון מבריק שהעביר אותו באחת אל המאה ה-21

קשה להסביר- התרשמתי (-:

 

ניקי דה סנט פאל- מזכירה ש'גן המפלצת' המפורסם בירושלים הוא שלה, ודמויות ה'נאנות'- נשים שמנות מרקדות, וצבעוניות - הן סימן ההיכר של עבודתה. מה שלא ידעתי שהייתה אישה יפה ביותר ושימשה במשך כמה שנים בפריז כדוגמנית ל'ווג'. מעולם לא למדה אמנות בצורה מסודרת אבל חברה לעולם הזה בתובענות רבה (אפשר להרגיש ביצירתה- שציור אינו הצד החזק אצלה). התפעלתי מהחופש העצום שהיה לה כאישה וכפמיניסטית (ובדיעבד כמובן בשנים הנכונות). היא התחתנה, נולדו לה 2 ילדים, התגרשה והתחתנה שוב ובעיקר דיברה על פריון נשי כמשימה, על המאה של הנשים, על ההבדל בין נשים לגברים. התערוכה כמו שאפשר לצפות- מרהיבה בצבעיה. הסרטים הדקומנטרים בהם היא משתתפת- נפלאים. הגנים שעשתה מקסימים (השפעה של גאודי). אבל דוקא אומנותה- ובעיקר ביחס לענק שראיתי שעה קודם לכן- (הו קו סאי היפני) יצאה קצת מופסדת. אבלברור שמקומה של ניקי - ראוי וגם בו יש שיעור חשוב לכל מי שנמצא בעולם האמנות (ואולי בכלל).: אפשר הכל, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.

 

אחת ה'נאנות' העצומות של ניקי

מרשים, צעצוע ענק וזוהר

כמה יפה הייתה ניקי. בתקופת היותה דוגמנית.

לכל הדיעות זה היה יכול להספיק ליומיים לפחות, אלא שבחיים כמו בחיים- ציפתה לי הפתעה. קיבלתי הזמנה בוואטס אפ ממפיק מחול שהגיע לפריז- להצטרף איליו לראות בערב הופעת מחול של להקת KADER ATTOU. אני אוהבת מחול, והולכת (בזכות אהבת הריקוד וחינוך לצריכת אמנות) להופעות מחול מאז היותי נערה. ראיתי את להקת פינה באוש בקיסריה ויש סצינה שלא תימחה מזכרוני, ראיתי את להקת סנקאי ג'וקו היפנים לפני 30 שנים, וראיתי ביום רביעי את להקת 'קאדר אטו'. ומבחינתי זו השוואה דומה.

להקה (10 רקדנים) שמרכזה בלה- רושל בצרפת , שמביאה מחול אורבני גברי הנשען על תרבות ההיפ הופ. זה לא דומה לשום מחול שראיתם ועם זאת מעיף אותך למקומות אחרים. מוסיקה נהדרת , תפאורה מדוייקת ומפתיעה. בתיאטרון קהילתי באזור יחסית רחוק, מול קהל מקומי של 400 איש אשר מילא את האולם. (הפתעה נהדרת: אפאחד לא בודק באמצע ההופעה אם קיבל הודעות וואטס אפ או סמס). שעתיים שלמות ללא הפסק של מחול נפלא. בסופו הקהל ידע לקום ולצעוק 'בראבו' שעה ארוכה. להודות על המופע הנפלא הזה. בשנה וחצי הקרובות הלהקה נמצאת בסיבוב הופעות בכל העולם. אני מקווה שתגיע לישראל. תודה לעופר זקס (הכוריאוגרף והמפיק- שזימן לי את החוייה).

מומלץ לחפש באינטרנט או כשנוסעים לצרפת את ההופעות של הלהקה
המגניבה המוכשרת והנהדרת הזו.
למופע קוראים:ROOTS

 

זהו. זה עשה רושם שזה הכי מספיחק להתחיל את הסופ"ש.

אפשר כאן לספר על מה שמזמן ה'סיטה' לשוהה. לפני הנסיעה גיליתי שאחת מ'חברותי' בפייסבוק היא האמנית ראידה אדון. הגיעה לסיטה  4 חודשים לפניי .שיגרתי אילה שאילתא להתארגנות וקיבלתי תושבה נעימה ומזמינה. נפגשנו- והיה זה כאילו מכירות משנים. לא מפגש לא רשמי בין פלשתין לישראל, לא מפגש בין שתי נשים, לאמפגש בין 2 מעולם האמנות- אוצרת ואמנית, אלא מפגש בין 2 אנשים- שנמצאים בקרבה פיזית ונעים להם ביחד.
הפעם האחרונה שנתתי לבעייה הפלשתינית הישראלית לגעת בי - הייתה כשאצרתי בשנת 2000 את התערוכה 'פצעים וחבישות' באום אל פאחם. בראשל"צ- לא עסקתי בנושא דרך האמנות.    
המפגש עם ראידה המורכבת , הציפיות שלה כאמנית כאן בפריז, האכזבות שהן מנת חלקו של כל אמן, ההסבר שלה לחוייה הקרועה, השסועה, היתומה של "פלשתינאית מ-48"- היא חזקה. ראידה אינה רוצה אדמה, היא רוצה לחיות. וכלשונה היא רוצה את 'המים, האויר, את הים'. כל כך קל לנו להסתדר. למרות שבינינו עומדים זכרונות היסטוריים מקומיים קשים לשני הצדדים, מתחדדת הידיעה העמוקה- ששלום הוא אפשרות. שמישהו חייב לכפות עלינו שלום שהרי נסתדר. אני קרובה איליה יותר מאשר אל הצרפתייה ברחוב.

זה קיברה של דלידה. הזמר. הקבר נראה טרי למרות לפני עשרות שנים נפטרה
כל הזמן עולים לקברה צפרתים.. מה נאמר..
זו גם רומנטיקה שמצטלמת טוב. 

יש מאיכלי חתולים בבית הקברות ואלו שמנים ומאושרים.
 בצילום ראידה מלטפת את החתולה שמתמוגגת בקור משמש מלטפת.

כמה אירוני- הלכנו היום לטייל בבית הקברות העתיק של מונמרטר. שתינו סיכמנו- שלא מצאנו שם קבר כלבבנו- ובכלל איזה בזבוז מטורף של נד"לן עולמי. אהבתי את הקבר של דלידה (וזה אחרי שאכלתי ב'דלידה' בשוק לוינסקי... מומלץ!) – קבר שנראה טרי, לידו פרחים טריים, ומישהו שהתייחד עם זכרה של הזמרת המצריה- הפריזאית, שהייתה כנראה גדולה מהחיים והחיים היו גדולים עליה.

זו פריז שלי ב-3 ימים האחרונים. ( מרוב.. הלילה נדדה שנתי. וזה בסדר כי מחר\ היום- יום ראשון).

 

13.1.15- אייפון חולה, ידידה שבדית ותערוכות

אחרי התמתחות נחמדה (חדש לי..) במיטה, ולפני הקפה, מנסה כהרגלי כאן- להתחבר לטלפון כדי לשמוע מוסיקה ולקרוא וואטס אפים של בוקר. למורא ליבי מגלה שהאייפון מת! מי שכבר קרא על ההיסטריה שלי בפייסבוק- מוזמן לזוז לאייטם הבא, לאחרים- להלן התובנה הידועה: זה ממש 'שיטי' לגמרי התלות המפגרת וההכרחית הזו בטלפון.                            בהפגנת המיליונים בכיכר הרפובליקה לפני כמה ימים , מדהים היה לראות את כולם מצלמים.. אז זהו, כולנו ובכל מקום, כבר לא דור מזוין אלא לגמרי דור מקוון.                                                                                                         ביחד עם הופעת המסך השחור- אזל לי החמצן לגמרי .שקט. שחור על המסך. אין אפאחד שם. אז מה אם אתמול הפלתי אותו למרק ירקות סמיך. זו סיבה ? אתמול אחרי האירוע לא התרגש והנה הבוקר נזכר? מה זה- לטלפון יש זיכרון? אולי יש לו עור? ניסיונות נואשים ובעזרת חברי בפייסבוק בארץ ובפריז (תודה לכם!) הצלחתי להחיות את החיה הזו ואיכשהו תוך כמה שעות ופעילות פרימיטבית של מייבש שיער הוא מסכים להתעורר ולהיטען, אבל להכעיס- אחוז בדקה. למות.               מסתפקת ב'די עובד', הוואטס אפ חזר.. דייני. דוחה עוד קצת את ההכרח להגיע לאפל סטור ולאשפז את הטלפון.             למה התאמצתי לעשות ביטוח רפואי ? הייתי צריכה לחשוב על ביטוח מקוון.. (בטח חשבו לפניי, אבל לא ממש ידעתי). אני רוצה רופא למחלות דיגיטליות (בעלי.. אבל אי אפשר) שיבוא עם מזוודה קטנה ויתקן לי על המקום. שירות וי איי פי למחלות טלפוניות. (אל תגידו לי שיש.אין לי כאן.יש לי רק חבר טלפוני). עבר, נגמר.

בחברת אמנית שבדית שגרה בסיטה יוצאת לבית קפה כייפי וקרוב. שותות קפה דה' ז'ור (והיום היה קפה אתיופי טעימממ) אוכלות עוגת גזר ומתיידדות. היא מספרת על פרויקטים קהילתיים אמנותיים שהייתה חלק מהם ואני מרותקת.

בגלריה של הסיטה מגלה עבודות שמענינות אותי.  אין פה רגע דל.

הוטל דה ויל- הבניין הנהדר הזה בלילה מואר באופן הכי מקסים (על הרחבה שלפניו תלו, ערפו ושרפו מכשפות ומלכים) וכעת יש קרוסלה ומגרש החלקה על קרח ומוזיקה אבל גם דגלי אבל שחורים על הבניין ושלטי ענק שחורים של 'אנחנו עם שארלי' .כולם חשים סולידריות לפיגוע.

בבניין העירייה- תערוכת צילום של פריז על ידי צלמי 'מגנום' משנות ה-40 ועד היום לצד הצילומים הסבר מאלף על קבוצת מגנום העצמאית, חלוקה אוצרותית מעניינת. תורים של פריזאים ונעים לאט לצד התמונות, הכניסה חופשית, פנורמה היסטורית של העיר שבמרכז העולם המערבי. מומלץ לכל מי שיגיע בחודשים הקרובים(עד סוף מרץ)לפריז. תערוכה שמתאימה לכולם.

בתוך התערוכה בבניין העירייה-
רוברט קאפה, הנרי קרטייה ברסון, ורבים מצויינים אחרים
 

 


בניין העירייה בערב, מקום מטורף יפה כל כך ועם הסטוריה איומה
כעת רחבת הקרוסלה מוארת, משטח החלקה ומוזיקת פופ,
וועל הבניין סרטים שחורים לסימון אבל

עבודה קטנה מתוך רבות בתערוכה אישית בסיטה.
אהבתי את הדימוי שהודפס מאחור
על קופסאות פרפקס קטנות שנפתחות
ומולה הדימוי  של אותו הילד אבל מתקופה אחרת
משהו שהייתי יכולה בקלות לראות בארץ.. (-:
 

על בניין העיריה ולצלע אחרת שלו שלטי ענק
עיריית פריז מרכינה ראשה בסולידריות עם שארלי הבדו

 

12.1.15- היום שאחרי אתמול (-:

יום אפור, אחרי יום יוצא דופן.. ככה זה בחיים

יש חוכמה בריטואל של יום שמש אחרייום אפרורי ולהיפך (בשניהם קרר).
                          מאפשר גם למצבי הנפש להתחלף, ממש כמו מזג האויר.לא חייבים להיות שמחים ולא חייבים להיות עצובים. היום יום אפור. אני עם מחשב, עם ספר, עם עצמי.
אתמול הייתי אחרת. על אתמול אני מספרת:

 יום א'- הבוקר עולה לאט. ביום א' דנדוני פעמוני הכנסייה נשמעים לאורך זמן ובמרץ, לא מרפים.

ליד ה'סיטה' כנסיית 'מסדר ירושלים',כנסיה חדשה משנת 1975, אוריינטד לירושליים, שכל התפילות נעשות בשירה- ליטורגיקה וביום א' מיסה מיוחדת: עוגב ומקהלת נזירות ונזירים וטכס קבלת 'חדש' אל המסדר עם הגרסה שלהם ל'אני נשבע' וקרוב לאלף איש שרים יחד.
סתם כי פתחתי את הדלת של הכנסיה שליד, ונכנסתי.
הלכתי ל'דמונסטריישן' – להפגנת ההמונים (דיווחו על 3 מיליונים..איך? ספרו?) בכיכר הרפובליקה. שעתיים לפני ההפגנה אנשים מתקבצים. מביאים מביתם שלטים בלמינציה מהבית, דפים שגזרו מהעיתון בהן הקריקטורות של מוחמד, והרבה דגלים, משפחות עם ילדים בגילאי 10 ומעלה (חלק מהחינוך זה לקחת את הילדים להפגנה). ובכיכר עצמה- צעקות צעירים אבל ככל שמתרחקים ממנה לעבר הבסטיליה והמוני אדם בשקט יחסי. אין התלהמות, אין צעקות 'מוות לערבים'. רגילה בהתלהמות בהפגנות וכיון שאיני מכירה את אורחותיה של פריז, הפגנתי נוכחות ויצאתי משם בטרם הגיעו מנהיגי העולם- שורה ראשונה ושורה שנייה. אני הייתי קודם (-:  
במארה- החנויות מפגינות בדרכן את אותו המניפסט. 'גם אני שארלי'. מדהים!
ואח"כ- גם יום א' רגיל של שווקים קטנים ושיקים ובהן מסעדות בסטייל שלנו בשוק הכרמל ובשוק מחנה יהודה- ועם בירה, סאקה, או יין,  יושבים המון צרפתים, אוכלים ומקשקשים עצמם.

בחזרה לא התאפקתי ונכנסתי לבניין שנמצא ממש סמוך ל'סיטה' המוזיאון לזכר השואה. בידוק ושיקוף בכניסה כמו בשדה התעופה . ככה זה במוזיאונים היהודיים (בלבד!) . חזית הבנין היא קיר לבן וגדול שבחלקו העליון כתוב בעברית 'זכור את אשר עשה לך עמלק'...זה הספיק לי בהקשר של פיגועי הטרור המדוברים בשביל להיכנס, נשאבתי. בין החזית לבין הכניסה, קירות לבנים עליהם חרוטים שמות היהודים שנספו. דרכם נכנסים למוזיאון. התערוכה הקבועה לא עניינה אותי עדיין, אבל בקומה הראשונה מוצגת (עד ספטמבר) תערוכה שהפילה אותי. זו לא תערוכת אמנות, והיא מוצגת רע, באופן מעייף, בסגנון תצוגה היסטורי, שכבר לא מדבר אלינו אבל... : קולנוענים סובייטים שתיעדו את זוועות מלחמת העולם ה-2 לפני כולם, לפני בעלות הברית . סרטים אלו חשפו מ-1941 את ההשמדה וטבח העם היהודי- וזאת לפני כולם. מעולם, בכל מוזיאוני השואה שהייתי בהם וכדור שלישי לשואה הרי שהנושא בדמי, לא ראיתי סרטים כאלו. הסרטים שימשו כעדויות במשפטי נירנברג ולא דלפו אל העולם המערב.  אצל הסובייטים הרעיון לא היה להציג שואת יהודים אלא שואה כללית שעשו הנאצים ועל כן כמעט ולא הוצגו ולא דלפו. הסרטים מצמיתים וגמרתי אומר לחזור. אחזור עם ראידה אדון- שביקשה שנלך ביחד.

ראידה אדון – האמנית\שחקנית  הפלשתינאית מעכו (הציגה לאחרונה תערוכה במוזיאון תל אביב) שוהה בסטודיו הישראלי השני ואחת ליומיים אנחנו נפגשות לכמה שעות ומפטפטות את מורכבויותינו אחת לשנייה בפיג'מה עם כוס יין, או על תה צמחים והכי חשוב- בעברית (כי גם ערבית איני דוברת) והנה אם תרצו פן נוסף של מורכבותן של  'השפות הרשמיות של ישראל' (לכבוד כנס השפה העברית שנפתח היום בראשל"צ, אחת התערוכות שאצרתי עם קרן וייסהוז, עוסקת בנושא באופן מעניין).

ולא סיפרתי עדיין דבר על האופנה במארה- איי איי איי. הנשים ברחוב לא!! לבושות באופן מרגש (בנות- תרגיעו) . אבל הבוטיקים הרבים מספור, מחזיקים אופנה מקורית, עשויה טוב ובמחירים יחסית (לבוטיקים כאלו בארץ) שפויים. אופנה טובה, מעניינת, אחרת. ולמי שדואג לי- ברור שלא התאפקתי ורכשתי.. מעיל, סבדר, חולצה ומגפונים. .
התעייפתם?
גם אני!

הכניסה לשוק יום א' במארה- מלא מסעדות קטנות ולחץ..

ההפגנה- בכיכר הרפובליקה

כמה יפה ממוקם הספסל והעץ ליד הקיר הריק
שליד שמות הנרצחים. אפאחד לא רוצה לשבת, זה קצת מזכיר בית קברות.

שם התערוכה היצואת דופן בחומריה
 במוזיאון לזכר שואת יהודי אירופה במארה בפריז



כיתוב פוסטר רחוב לזכר הנרצחים
מתחת לציון מקום ההפגנה: כיכר הרפובליקה
 

 

 

10.1.15- תערוכה מ ע ל פ ת בפאלה דה טוקיו .. ועוד

 

 

הנה דילמה..
מצד אחד פיגועי טרור נוראים בפריז לידי במארה, ומחר כאן מתחת לאף שלי -הפגנה\ צעדת מיליון בהשתתפות כל מנהיגי אירופה (בלי שלנו.. אי אפשר לאבטח אותו... הזוי) אז במקומו של ביבי, יהיה כאן ליברמן, וכיון שליברמן לא מייצג את דעותי הפוליטיות, אהיה שם בשבילכם, בשביל דעותי המתונות והליברליות, בשביל שאי אפשר לא להיות שם וזה כאן,   והנה הפכתי בעל כורחי מאוצרת\ עוצרת אמנות בפריז לכתבת טרור בשטח.. (טוב שלא בשטחים).

אז מה הדילמה..

אני רוצה לספר על ההתמקמות הזו מחדש ולא יכולה, צריכה פיסקה שלמה קודמת על מה יהיה ועוד פיסקה שלמה יקח לי להסביר כמה מגוחך היה הניסיון הראשון שלי לכבס במכונות עם הז'יטונים למטה.. שנועדו למדבר ולבדואי זקן ועצבני. לא לי. מכונת הייבוש סרבה לפעול אחרי שהאכלתי אותה בז'יטון, ואז הסביר לי האיש בקבלה, בעזרת הידיים..(ז' נה פה פרלה פרנסה)  שעלי לדפוק אותה \ עליה (..אשכרה!). מזל שהאיש החזק שלי היה עדיין כאן, שניה לפני תזוזה מפריז, והספיק להרביץ למכונה פעמיים והיא הסכימה לייבש. אה.. ליבש בכאילו.. איך ב-30 דקות? איך? אפילו במדבר המזה"תי לוקח יותר. בקיצור המיני\ ליטל- דירה שלי , הפכה באחת לחדר שמזכיר את גגות קהיר או הודו עם כבסים תלויים בכל מקום על קולבים, ומפזר החום התחיל לתפקד במרץ. --------  8 שעות אחרי.. הכביסה כמעט יבשה, החדר נקי, הנר הריחני עושה את העבודה ואני איתכם לספר לכם על החגיגה האמיתית היום-

התערוכה 'inside' בפאלה דה טוקיו- (ננעלה היום).

בחצי אוזן שמעתי עליה אתמול במפגש הראשון של האמנים כאן, עפתי איליה ואח"כ ובזמן השוטטות 'עפתי עליה'.

וואהו.
אני צריכה מנוחה של שבוע לעיכול התערוכה שהיא בבחינת ספר לימוד נפלא עבורי.
למי יש שבוע ? מחר הפגנה, ויום של כנסיות .. אז יאללה תפנימי ומהר ותספרי:  

פאלה דה טוקיו- חלל עצום ומאוד 'רף'-לא מטופל, הכל אפשרי בו. בתורים לתערוכה המוני צעירים משתרכים בחוץ בקרירות הפריזאית (לי יש כרטיס איקו"ם..עפה קדימה..). מחמם את הלב, לראות כל כך הרבה צעירים בתורים לראות אמנות.

ובפנים תענוג, ללקק את הידיים- תערוכת נושא: 'Inside ' . הרבה מאוד אמנים מכל העולם (לא מישראל) עשו עבודות 'סייט ספסיפיק' אבל גם עבודות חשובות הובאו מכל רחבי העולם, ובעיקר מאירופה.  ההרגשה שהאיצטדיון המחולק הזה, מצד אחד מציג מקצוענות 'ליגה' ומצד שני הכל אפשרי בו ובסטייל. אפשר שיהיו חדרים מפונפנים וחדרים אחרים נראים ככאוס גמור. הרגשתי כמו בביאנלה האחרונה בונציה לפני שנתיים- המון מה לראות ותענוג עצום. אתה מהלך בתוך התערוכה כפי שמכוונים אותך, אי אפשר לבחור דרך אחרת ואין לך מושג מה יהיה הדבר הבא, אתה נע כבקרביים של מקום עצום מחוייה לחוויה.
ילדים מסתובבים מתוך ענין, יש פינות לימוד בתערוכה לילדים , יש בית קפה כייפי שמגישים בו גם בריאות.. מוי כיף !
תמונות.. (ראו הוזהרתם יש הרבה היום..)
אנוח מחר (-:

אמנות רחוב מניו יורק של אחד האמנים הבולטים
(ג'ון גיורנו\ משורר שעשה רבות להפיכת השירה לנגישה לכולם באמצעות אמנות רחוב) בשנות ה-60.        

 

וידיאו של אמנית תיאלנדית שקוראת שירה למתים אנונימיים

 

 

הכניסה המדהימה לתערוכה.
מעל הקופות ובכל החלל המרכזי -מיצב עשוי ניילון נצמד ועברה בהרבה שכבות
ש'אמיצים' או קלים= ילדים,

 זה הוידיאו של ברוס ניומן ומבריח את כולם מתוכו.
 מרתקת..
 נקרא " צא מהראש שלי" והקול שלו בוקע בחדר ריק שרק נורה מאיר את תקרתו ומהתקרה עוטף אותך הקול שלו.." צא מהראש שלי.. צא מהחדר" וכולם שוהים חמש שניות לכל היותר ונסים..
מכירים את הקול הזה לפעמים בראש?

זה מיצב הנילון הנפלא בכניסה לתערוכות.

אצלת להפסיק להעביר תמונות למרות שיש לי עוד כל כך הרבה..
האינטרנט כאן כל כך איטי
 והתמונות הללו עלו במשך יותר מעתיים וחצי..
 עייפתי.
 לילה טוב! - בחדר נקי, כשדנדון פעמוני הכנסיות של יום שישי ברקע,
 אחרי שיעור יוגה לעצמי
מוסיקה טובה.
 אני ואני.
 

יום חמישי בעיר וגם יומולדת 28 להדר

 

מי לא היה בפריז? כולללם.

יותר מענין מהשיטוט שלי (התקדמתי.. יש שמות שכבר אומרים לי משהו- סימן שהייתי פה כבר , יש מסלולים שאני זוכרת.. אולי בכל זאת יש תקנה.)הוא תהליך ההתאקלמות שלי לא כתיירת אלא כמי שמתכננת להישאר פה יותר מדקה ולא יותר מחצי שנה (-:

לשוטט בפריז כולם שוטטו וישוטטו.
תהליך ההתאקלמות התחיל וזה מרגיש לי חצי טבעי וחצי לא.
אני אלופה בלעבור דירות , עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים שאני יודעת איך ומה, ואחרי 4 ימים בדירת הסטודיו (שירון גיסי אחרי שצפה בה דרכי ב'פייסטיימ' קרא לה 'גרסוניירה' = דירת רווקים.. חחח) ולמרות המעט שבה והמינימלימאוד, נינוחה.
על הקירות הדבקתי מה שנקרה לי - גלויות, מפות, חשבוניות.. (בסדר מסויים.. ברור, אוצרת או לא)והתחלתי לסרוג גרביים לשרפרף שראה הרבה ימים והרבה אמנים...והעמדתי כשולחן לילה ליד המיטה.. (וזה לאו דוקא מעיד על התחלת שיגעון...מי שמכיר אותי מקרוב יודע חיבתי לעבודות יד)          מקננת קצת.
הכל מרגיש טבעי וגם לא.

נתחיל מהשפה. אני מסתדרת עם האנגלית והם מסתדרים איתי אלא שכולם- דוברים שפה אחרת.ואני איני דוברת את שפתם. אני מרגישה קצת כמו קפסולה שעשו לה 'מיוט' בתוך העיר. איני מבינה באמת את שפתם רק את ההקשר- (וכן.. זו הזדמנות ללמוד,  אבל אתפנה אליה לאט, כשאוכל, כשארגיש פנויה, לא כי כעת אני כאן. זה יקרה לאט כי אני כאן, אבל לא יקרה מהר כמו אצל אנשים צעירים ותאבים..) אה- ועוד לא כתבתי כמה אני נהנית מה'מיוט' הזה. מתנקה מהמון רעש.

כידוע אני לא בארץ, מה שאומר שיום ההולדת של בני בן ה-28 שחל היום, אינו מאפשר לי לחגוג איתו. ואולי אני צריכה להתרגל לזה שלא חוגגים עם אימהות.... נו, מעיפה מיד את המחשבה הטיפשית הזו. לא מסכימה! אני אוהבת לחגוג עם אמא שלי את החיים, עם אחותי, עם גיסותי, עם חמותי ובעלה, והכי עם ילדי ובעלי, למה שלא ירצו גם..

קמתי הבוקר עם מחשבה ראשונה : הדר, יומולדת.

אח"כ סיכמתי ביני לביני שיש לי משימה אחת לעשות ביומיים הקרובים- לבחור לפעוט בן ה-28 מעיל הולם..לאירופה. שכן מפברואר ועד הקיץ הוא יהיה  באירופה ואני כבר יודעת שקרררר נורא. קיבלתי את אישורו וכיון שאני משימתית הרי שאין שמחה ממני היום.

גשום בחוץ. מה שאומר שקצת פחות קר מהימים האחרונים מצד אחד, ומצד שני, אי אפשר לעשות הרבה כי גשום כמו באירופה ואצל פו הדב של א.א. מילן : 'גשם יורד, מוסיף טורד'. (קראתי אותו להדר העד שלמד לקרוא לבד )

בקשיש .. תמונה אקסטרה בתוך אחת הכנסיות הנפלאות באתחת הפינות ראיתי את המחזה הבא. ז
ברור שזה קשור להולדת ישו.. לחג שהיה אבל..
הבובת תינוק על הרצפה וסביבה פייטים מזהב
ועכל האלו 'הקדושות וקדושים' מסביב כל אחד עטף בטול בצבא אחר
 ותאורה לא נוסח גיל טייכמן..
 אייי- מי אמר פריז ולא קיבל?

כשעוברים את הגשר מהסיטה לאיים על הגשר...
שכולם מכירים ובכל זאת
אני לא יכולתי מלהאפק ושוב לצלם.

 

הפנתיאון- המבנה המונומנטלי המטורף הזה מכיל את עצמותיו או אבק גופו של ויקטור הוגו (שזה הביאליק של צרפת)

ועוד כמה שבחייהם- כתבו, חשבו וניהלו ביד רמה, השפיעו והשאירו חותם.

אפעס מקום עליה לרגל? לא ברור.

כיפתו של הפנתיאון הצרפתי עוברת שיפוצים ויקח כמה שנים עד שהפרויקט היקר והאמביציוזי הזה יסתיים.

כאילו מה עשו הצרפתים ואחרים, לפני שגילו את עוצמתה של אמריקה- את הדיסנילנדיות, את ההרבה...

בנו כמו משוגעים- גדול, מרשים, בדקו מי יעשה וואוהו גדול יותר ..