אוצרת בפריז: 12.1.15- היום שאחרי אתמול (-:

יום אפור, אחרי יום יוצא דופן.. ככה זה בחיים

יש חוכמה בריטואל של יום שמש אחרייום אפרורי ולהיפך (בשניהם קרר).
מאפשר גם למצבי הנפש להתחלף, ממש כמו מזג האויר.לא חייבים להיות שמחים ולא חייבים להיות עצובים. היום יום אפור. אני עם מחשב, עם ספר, עם עצמי.
אתמול הייתי אחרת. על אתמול אני מספרת:

יום א'- הבוקר עולה לאט. ביום א' דנדוני פעמוני הכנסייה נשמעים לאורך זמן ובמרץ, לא מרפים.

ליד ה'סיטה' כנסיית 'מסדר ירושלים',כנסיה חדשה משנת 1975, אוריינטד לירושליים, שכל התפילות נעשות בשירה- ליטורגיקה וביום א' מיסה מיוחדת: עוגב ומקהלת נזירות ונזירים וטכס קבלת 'חדש' אל המסדר עם הגרסה שלהם ל'אני נשבע' וקרוב לאלף איש שרים יחד.
סתם כי פתחתי את הדלת של הכנסיה שליד, ונכנסתי.
הלכתי ל'דמונסטריישן' – להפגנת ההמונים (דיווחו על 3 מיליונים..איך? ספרו?) בכיכר הרפובליקה. שעתיים לפני ההפגנה אנשים מתקבצים. מביאים מביתם שלטים בלמינציה מהבית, דפים שגזרו מהעיתון בהן הקריקטורות של מוחמד, והרבה דגלים, משפחות עם ילדים בגילאי 10 ומעלה (חלק מהחינוך זה לקחת את הילדים להפגנה). ובכיכר עצמה- צעקות צעירים אבל ככל שמתרחקים ממנה לעבר הבסטיליה והמוני אדם בשקט יחסי. אין התלהמות, אין צעקות 'מוות לערבים'. רגילה בהתלהמות בהפגנות וכיון שאיני מכירה את אורחותיה של פריז, הפגנתי נוכחות ויצאתי משם בטרם הגיעו מנהיגי העולם- שורה ראשונה ושורה שנייה. אני הייתי קודם (-:
במארה- החנויות מפגינות בדרכן את אותו המניפסט. 'גם אני שארלי'. מדהים!
ואח"כ- גם יום א' רגיל של שווקים קטנים ושיקים ובהן מסעדות בסטייל שלנו בשוק הכרמל ובשוק מחנה יהודה- ועם בירה, סאקה, או יין, יושבים המון צרפתים, אוכלים ומקשקשים עצמם.

בחזרה לא התאפקתי ונכנסתי לבניין שנמצא ממש סמוך ל'סיטה' המוזיאון לזכר השואה. בידוק ושיקוף בכניסה כמו בשדה התעופה . ככה זה במוזיאונים היהודיים (בלבד!) . חזית הבנין היא קיר לבן וגדול שבחלקו העליון כתוב בעברית 'זכור את אשר עשה לך עמלק'...זה הספיק לי בהקשר של פיגועי הטרור המדוברים בשביל להיכנס, נשאבתי. בין החזית לבין הכניסה, קירות לבנים עליהם חרוטים שמות היהודים שנספו. דרכם נכנסים למוזיאון. התערוכה הקבועה לא עניינה אותי עדיין, אבל בקומה הראשונה מוצגת (עד ספטמבר) תערוכה שהפילה אותי. זו לא תערוכת אמנות, והיא מוצגת רע, באופן מעייף, בסגנון תצוגה היסטורי, שכבר לא מדבר אלינו אבל... : קולנוענים סובייטים שתיעדו את זוועות מלחמת העולם ה-2 לפני כולם, לפני בעלות הברית . סרטים אלו חשפו מ-1941 את ההשמדה וטבח העם היהודי- וזאת לפני כולם. מעולם, בכל מוזיאוני השואה שהייתי בהם וכדור שלישי לשואה הרי שהנושא בדמי, לא ראיתי סרטים כאלו. הסרטים שימשו כעדויות במשפטי נירנברג ולא דלפו אל העולם המערב. אצל הסובייטים הרעיון לא היה להציג שואת יהודים אלא שואה כללית שעשו הנאצים ועל כן כמעט ולא הוצגו ולא דלפו. הסרטים מצמיתים וגמרתי אומר לחזור. אחזור עם ראידה אדון- שביקשה שנלך ביחד.

ראידה אדון – האמנית\שחקנית הפלשתינאית מעכו (הציגה לאחרונה תערוכה במוזיאון תל אביב) שוהה בסטודיו הישראלי השני ואחת ליומיים אנחנו נפגשות לכמה שעות ומפטפטות את מורכבויותינו אחת לשנייה בפיג'מה עם כוס יין, או על תה צמחים והכי חשוב- בעברית (כי גם ערבית איני דוברת) והנה אם תרצו פן נוסף של מורכבותן של 'השפות הרשמיות של ישראל' (לכבוד כנס השפה העברית שנפתח היום בראשל"צ, אחת התערוכות שאצרתי עם קרן וייסהוז, עוסקת בנושא באופן מעניין).

ולא סיפרתי עדיין דבר על האופנה במארה- איי איי איי. הנשים ברחוב לא!! לבושות באופן מרגש (בנות- תרגיעו) . אבל הבוטיקים הרבים מספור, מחזיקים אופנה מקורית, עשויה טוב ובמחירים יחסית (לבוטיקים כאלו בארץ) שפויים. אופנה טובה, מעניינת, אחרת. ולמי שדואג לי- ברור שלא התאפקתי ורכשתי.. מעיל, סבדר, חולצה ומגפונים. .
התעייפתם?
גם אני!