25.1.15- האם אצליח לדחוס את מרבית החויות שלי לבלוג?

האם אצליח לדחוס את מרבית החויות לבלוג?

אני בספק ענק. מה שנראה כמשימה אפשרית (לספר סיפורם של ימי תרבות בפריז) הולך להיות גדול, אולי גדול מדי. כל יום נושא איתו חויות חדשות. לפעמים אני מרגישה שצריכה מרחק, כדי לעכל וקשה לי לדחוס.

אני רואה הרבה תערוכות בקצב של מוזיאון או שניים ביום. פחות או יותר באמצע התקופה שלי כאן, יתחלפו התערוכות ולכן בחרתי בגיוון מוזיאלי.

לפני יומיים, החלטתי ללכת למוזיאון קרוב אלי- במארה: המוזיאון להיסטוריה של פריז (בבעלות העירייה. סימן ההיכר הוא עזובה בשוליים, שירותים המריחים רע ואבטלה סמויה של עובדים) מוזיאון הקרנבלה. בית מקסים, גינה פנימית- צרפתי למשעי. אוסף אובייקטים מההיסטוריה של פריז וככל מוזיאון להיסטוריה התיישבותית שחויתי, גם זה קצת לאה.. פה ושם הברקה שמשאירה אותך עוד רגע ליד מוצג. וכמו במבוך ודרך התערוכה הקבועה, אתה מגיע לתערוכה המתחלפת- שמוקדשת לאירוע מרכזי מאוד בתולדות (צרפת) פריס 'הליברסיון'= השחרור (מהנאצים ב-1944). התערוכה היא של צילום דקומנטרי של עדויות צלמים של פריז בשחרור. פדגוגית מאוד, מושקעת ומרתקת. האם אני זוכרת מה למדנו בשיעורי היסטוריה מכיתה ד' ואילך? נדמה לי שבעיקר היה זה היסטוריה של עם ישראל ומלחמות ישראל.. (שנייה.. תחשבו על זה..) וכעת: מה אנחנו באמת יודעים על היסטוריה צרפתית למשל- נאדה. מרוב החיים השוצפים קוצפים במדינה הבלתי אפשרית שלנו, לא ממש מרחיבים את דעתנו. אלו השלמות הכרחיות עלינו כמבוגרים אחראיים. מזל שפריז עושה עבורי את זה. בשיעור צרפתית האחרון המורה ה'מאוד תרבות צרפת' , הזכירה בהערצה את שארל דה גול. זכרתי שזה ההוא עם הכובע ואכן הוא שחתם את ההסכם ההיסטורי לאחר תבוסת הנאצים. אין כמו תערוכה מאלפת של תמונות (פריז ב'ליברסיון'): לוחמי בריקדות, הרזיסטנס- שהתנגדו, הצבא הצרפתי, האזרחים- המבט אל העם שחווה בעצמו את אימי המלחמה מהזוית שלהם- כדי ללמד אותי פרק בהסטוריה שלהם. מבט אל תעמולת מלחמה, אל צלמים שעבדו בשביל הצד השני ומהשחרור איבדו את עבודתם וכך הלאה. מחשבה עמוקה ורחבה מאחורי התערוכה. הפתעתי את עצמי והתרגשתי עד דמעות וכמו בקונצרט מתוזמן באופן מושלם,לאחר החנק בגרון, עוברים לסרט וידיאו של ראיון ונרגעים. אקסל קהאן, מדען (ופסיכו-סוציולוג) מסביר באופן רהוט ולא מתנשא, לאוצרי התערוכה, על הדרך בה נוצר הזיכרון באמצעות תמונות. תענוג צרוף!

מוזיאון קלוני- לתרבות ימי ביניים- בהליכה נחמדה בשבת לעבר הרובע הלטיני נכנסתע אקראית אל המוזיאון ששוכן בבנין גדול ויפהפה ומרתק כשלעצמו ( המקום היחידי בפריז  בו נשארו שרידים רומאיים\ של מרחצאות והנה יש לנו יתרון ברור על הפריזאים. יש לנו טון ארכיאולגיה עוד מלפני..)התערוכה המתחלפת נקראת 'הנוסע הימי-ביניימי'. נסיעה הייתה אחד המאפיינים של התקופה: אנשים יצאו למסעות, מלכים היו צריכים להראות נוכחות  פעילה על אדמתם, אנשי דת יצאו למסעות וכמובן מסעות הצלב.. התערוכה אוספת לתוכה על פי פרקים מובנים,  אובייקטים מרהיבים, יוצאי דופן בעושרם וברמת השימור שלהם מן המאות הימי ביניימיות באירופה. היסטוריה וארכיאולגיה אינם התחום שלי ובכל זאת התמגנטתי. תבונת תצוגה, כתיבה, השקעה בתערוכה, ואלפי התיירים בפריז מחזירים אהבה ופוקדים את המקומות הללו. 

שטיחי קיר מרהיבים המציגים את חיי האצולה,
מוצגים ,איקונות, אובייקטים מופלאים בני מאות שנים במצב מעולה.

אלו אוכפים לנוסעים העשירים.. השתמשו בהם רק בחתונות ובטקסים מיוחדים
ישבנו של הנוסע הימי-ביניימי העשיר היה מרופד בצדפות ושנהב על גבי עור.
מה שנקרא היום- מחלקה ראשונה..

במרכזה של התערוכה המרהיבה (והחשוכה..) סירה שנבנתה במיוחד
על סמך שרידים מועטים שאפשר לראות בתוכה. ד
גם בגודל אחד לאחד, והמבקר מטייל בדיוק במרכזה..
וכל זה כדי להמשחיש את הנסיעה, הובלת הסחורות וכד'
אי אפשר שלא להבין היסטוריה כשרואים מוצגים רבים כל כך ובהדגמה כל כך בהירה.

 

נרגיע מיד.. אחרי כזה מאמץ מצידי (לא אמנות עכשווית, אלא הסטוריה ימי ביניימית), הייתי חייבת פיצוי הולם. זהו 'אזור צייד' חדש ואנחנו הרי בתקופת הסיילים. בסופו של היום עייפו ידיי מלסחוב את הסחורה שעברה מהם אלי.

דובון רך נרכש לשלוחלן העבודה שלי
שיחמם את האוירה...

 

בזכות סקרנותה התרבותית של החברה של הבן שנמצאת כאן לשבוע כסטודנטית בדרכה לסמסטר חורף באירופה ובשל הצורך שלה 'להספיק',  אני נשאבת בשמחה ענקית ומתלווה למחוזות סקרנותה לעוד יום. נסענו ל'Villa Savoye'-שתכנן ובנה - ל'קורבוזייה הארכיטקט החשוב ביותר של המודרניזם האירופי. אני מעריצה את המודרניות שלו (ואת ריהוט הפנים שלו ). בקיצור עד שלא חווים תנועה בחלל ארכיטקטוני גאוני, לא מבינים על מה ההתלהבות. הוילה נטועה באמצע השטח שסביבה ותוכננה כך מתוך בקשה מיוחדת של בעלי הבית והשטח. מסביב 'פיסה של יער' וכל זה במרכזו של פרבר (קצת חור.. ביחס לפריז). בנייתה הסתיימה ב-1931. היא ננטשה ב-1938 על ידי בעליה,  ובמשך 20 שנים השתכנו בה מיני משתכנים (מפקדה נאצית, בעלות הברית, מועדון נוער). בקיצור עברה המסכנה גלגולים ושיפוצים ושימור . התוצאה לא מביישת, למרות שראוי למקום כל כך מיוחד להיות מתוחזק באופן קצת יותר מוקפד. 900 מטר של וילה מקסימה משנת 1931, ביטוי צרוף לחשיבה ארכיטקטונית חדשה, פורצת דרך , גאוני.

 

בחזית וילה סאבוי- של ל'קורבזייה בפוסיי

ליד הסיטה נכנסת ל'המרכז האירופאי לצילום'- מבנה מקסים שמושך אליו קהלים. במבנה חללי תצוגה לא גדולים ומוצגות 3-4 תערוכות בו- זמנית. חנות לספרות מקצועית על צילום, קפיטריה קטנטונת ואודיטוריום קטן ומושלם .  ראיתי תערוכת צילום משובחת של צלם ממוצא ערבי שמצלם בעולם  (בפלשתין ובמקומות שונים). בזכות תמיכתו של קונסול פלשתין בפריז, הוא מציג תערוכה מצויינת. ראיתי תערוכה של סטודנטים לאופנה המשלבת אמנות, צילום אופנה וציטוט של צלמים גדולים אחרים. ועוד... (אני מחכה למצוא תערוכה שהקונסוליה הישראלית שלנו תמכה בה).

 

אכלתי עם הבנות הצעירות באיל סנט לואי (האי המקסים-מולי ובאמצע פריז) מנה מרהיבה של אגס בנדיקט ונזכרתי בסרט 'ג'וליה וג'ולי' שצפיתי בו לפני יומיים שוב. איך ג'ולי מנסה להצליח עם מתכון הביצים העלומות מהמתכון שהשאירה ג''וליה ציילדס. והרי ג'וליה -מלכת המטבח האמריקאי (מריל סטריפ הנהדרת), קיבלה את החשק הגדול למתכונים ובישול- בפריז של שנות ה-30 ..