פוסט אחרון מפריז ומלא תמונות...

מרכז פומפידו- תערוכה למונה חטום. עבודה מאוד ידועה ..

מונה חטום במרכז פומפידו.

השבוע נפתח סבב התערוכות החדש בפאלה דה טוקיו- החלל הגדול ביותר באירופה לאמנות עכשווית – אשר ממותג בהצלחה לקהל צעיר בעזרת מסיבות, שתייה ווייב צעיר. כל הקהל ההיפסטרי המאוד צעיר ( ויפה) של פריז מגיע. אלפים בפתיחת תערוכות אמנות.

עשרות ציורי איריסים נפלאים מיתנו את ההופעה הכללית של צבר התערוכות בפאלה דה טוקיו
אמן אחד.. שמסתגר בסטודיו ופשוט עובד. לא מפעיל צוותי טכנאים, בנאים.. פשוט מצייר
( פטריק ניו- צרפתי..)

בקומה 6 במרכז פומפידו נפתחה תערוכה לאמנית מונה חתום
התערוכה גדולה, עשרות מיצבים, וידיאו, מפות מצויירות- מ
מבחינתי- חויתי סוג של עודפות. ( מלים עמומות קצת ובכוונה..)
התערוכה מרשימה, סרט מצוין בסיום התערוכה
 

התערוכות.. נו, משאירות הפעם טעם תפל של מסיבה 'מגניבה', כשהאמנות הופכת  לקרקס רב רושם, רב צבע והדהוד אפס . 'דונט לייק' גדול אבל מוי כיף להיות בפתיחה.

חצי קומה של הפאלה דה טוקיו הפכה
לברכה עצומהנ ועליה שטות כ-10 סירות שלוקחות את המבקרים בחללי הפאלה.
מעין מחווה לונציה ( סלסט האמן הוא נציג צרפת בביאנלה השנה)
הזוי, חויה מוזרה, לא לגמרי עובדת ( עלי) אבל סחטה קריאות 'וואוהו'..
 על האומץ ( הכובד ההנדסי של כזו ברכה) על המאות אלפי יורו שהושקעו.. וכך הלאה.
ספקטקל- אמרתי?
 

 

השבוע נפתחה תערוכה גדולה בפומפידו למונה חטום וכך הלאה.. אין סוף, אין גבול, וואוהו ענק.

כתבתי חצי שנה פוסטים מפריז בעיקר על אמנות (בשם האמנות נסעתי ומבחינתי מטרתי הושגה במלואה)

אבל אני מניחה שכבר הרגשתם שכשאני כותבת על אמנות- אני כותבת על החיים.

אני עובדת כעת על אתר שיכיל את העשייה הרציפה שלי בתחום האמנות, בצורה מסודרת וגם את המשך חויות השיטוט שלי. כשיהיה מוכן- אשתף אתכם. יקח לי קצת זמן וניפגש שוב. אני לא מוותרת עליכם ובשביל  לשלם לכם על ההקשבה אני מוסיפה תמונות נבחרות מהשהות.. וממליצה (אם אפשר): תכננו לנסוע קצת לפריז. תודה שהייתם, שקראתם. יצרתם תחושת הדהוד וירטואלי (מסתבר שגם זה קיים).  

מוזיאון אחד שסביר שלא ידעתם עליו

מוזיאון אחד שסביר שלא ידעתם עליו

לא אוכל להכיל בפוסטים מפריז את כל מה שאפשר \ צריך \ רצוי לראות. אבל חייבת לכתוב על המוזיאון הזה- כי לטעמי הוא לגמרי ברשימה.. ואין לו לא לחמוק ממנה.

MUSEE JACOUMART ANDRE שוכן באחד הבולווארדים  העשירים של פריז, בולווארד האוסמן. ברובע ה-19 כמדומני. הבית הענק הפך למוזיאון על ידי הבעלים בתחילת המאה-20.

(1913). זו אותה התקופה בה בנה מואיז דה קמונדו את ביתו (המוזיאון שלו) עליו  המלצתי בחום. אז..הסתובו עוד כמה עשירים \ אספנים \ אוהבי אמנות בפריז. הזוג אנדרי (הוא בנם של אספנים, בעצמו ובנקאי עשיר ואספן ואשתו ציירת שזנחה את אהבתה לציור בעבור גיבוש האוסף המשותף וחיי החברה הנוצצים שחוו). לזוג הזה היה לגמרי ארמון.. אותו טיפחו על פי מסורת הארט דקורטיף של המאות שעברו..כשחיבתם הגדולה היא לאמנות האיטלקית. רכשו רמברנדטים, טייפולו, מה לא..

הכל נמצא בבית המאוד מרשים הזה. כדרכה של תקופה או של מעמד שאיני שייכת איליו, הזוג גר בבית ענקי ובחדרים נפרדים אך קרובים האחד לשני כשסלון מקסים מחבר ביניהם.. ושולחן השש בש במרכזו מעיד- על מה?! כנראה שכך 'נשבר' אולי 'נשמר' המתח המיני.. מי יודע..

היה לי מספיק זמן ומקום להפליג במחשבותי.

דמי הכניסה בפריז לכל מוזיאון- יקרים. (12 יורו) באחד מאולמותיו- מסעדה אלגנטית הנפתחת בצהריים- לגמרי שווה, מאוד צרפתי וליודעי חן. ובשורה התחתונה- את בית\מוזיאון ניסים דה קמונדו- העדפתי.

רמברנדט אחד.. מתוך כמה

 

הכניסה לבית\ מוזיאון

מול המראה מעל גרם המדרגות המדהים
ליד הפרסקאות של טייפולו-לא התאפקנו..
איך קוראים לזה? סלפי משוכלל?
 

גינת מוזיאון רודן, ועוד על ההבדלים בינינו לבינם (אמנות) ..

מוזיאון רודן must do

יש פנינים נפלאות שאסור לוותר עליהן. חיכיתי 5 חודשים "שיבוא לי", וכשבא.. ביקרתי בו פעמיים באותו השבוע . המוזיאון בשיפוצים. הגן –לא. זהו המוזיאון העצמאי היחידי(!) שאינו מקבל יורו אחד ממשלת צרפת ונאלץ להפריט עצמו במיני תחבולות .למשל  ראיתי הכנות לחתונת ערב בגינת המוזיאון..

אבל זה לא חשוב כי מה שנשאר זו האימפרסיה העמוקה שמשאירים הפסלים החזקים הללו. שערי הגיהנום על פי 'התופת' של דאנטה האיטלקי, אזרחי קאלה ( הסיפור על האזרחים שהתנדבו להיכנע כדי שעירם לא תימסר לאנגלים.. מלחמת 100 השנים בין אנגליה לצרפת), הפסל של ויקטור הוגו והמוזה, הפסל של בלזק.. אדם החושב שמוצב נפלא בגן וכך הלאה. עם הפטיש שלי לפרחים ולפריחה המטורפת שבעיר, התמוגגתי מגינת הורדים הפורחים בגן של רודן . זה לא הגן של קלוד מונה בז'יברני, וזה אפילו לא הגן שרודן אהב, ואין בו טיפת פראות או בר, אבל נעים בו ויפה כל כך.

לא לוותר בשום ביקור הבא בפריז.

'שערי הגיהנום' על פי 'התופת' של דנטה
 יוצא מן הכלל. האיש החושב נעשה לפסל הזה ונגזר ממנו והוגדל.
 

'אזרחי קאלה'- ההעמדה יוצאת מן הכלל כשמהרחוב
יש חלונות שמשאירים את האופציה לראות את הפסל- תמיד

הפטיש שלי לפרחים.. אז אחריח הפריחות המטורפות כשהעצים נראו כסלסלות
פופקורן בשלל צבעים, הגיע תורם של הוורדים
אי אפשר לתאר, או להעביר את הריח. ס ו ף ..

העמדה מצויינת ומפתיעה ל'אדם החושב' בגינת רודן.
יש רפליקה אחת לפסל הזה ברמת החייל בחברת היי טק ששמה נשכח ממוחי..
כמה חבל שזה לא מוצג כך.

בלזק- בגלימת נזיר כי כך כתב..
פסל שזכה בתחרות ולא הוצב..
כמה חשוב שיש לרודן מוזיאון ולא אמרתי דבר על 'איך יש לו מוזיאון'-
סיפור מרתק כשלעצמו עם מוסר השכל מפה לירח.

 

על ההבדל בין אצלנו לאצלם:

בחודשים שעברו עלי כאן, מתוקף המרחק, היעדר המידע הזמין, והזמן האחר שהיה בידי, מצאתי את עצמי בפייסבוק יותר מאשר קודם. איני מצטערת על כך. תודה לאל שאין בין אלפי (מביך) 'חברי'- מתלהמים מהסוג שאני מתעבת, שבשבילם הפייסבוק הוא זירת התגוששות והחצנה ולא זירת תקשורת ומידע. בכל מקרה הפייסבוק מצליח להעביר רוחו של מקום. כך היה לפני הבחירות וכך קורה גם לגבי דברים קטנים כגדולים.

אני רוצה להתייחס למילים לא טובות שקראתי היום בפייסבוק של גליה יהב- מבקרת רצינית ( ואולי יחידה היום) של אמנות- מילים של ביקורת על הסגל המרכיב את בית הספר (שהיה לפיסול)- 'בסיס' שפתח את משכנו החדש בהרצליה בימים אלה. אני עוקבת אחרי בית הספר כ-15 שנים. לא מתחילתו אבל מספיק זמן. המצנטית ( לגמרי.. בלי טיפת התנשאות, או שאר דברים רעים) דוריס ארקין - תומכת בו באופן פעיל ובנתה בית ספר לפי מה שראתה לנגד עיניה, עם מקבץ מורים שבחרה ואח"כ בחרה להם את מי שינהיג.( היום דורצ'ין עד השנה- דוד זונדלביץ)

יצא לי להכיר מעט מהגברדיה הזו- את ליאו ריי ( יוצא דופן בשפתו הצבעונית והציורית וביחסו האחר אל סביבתו) ואת דוד זונדלביץ הפסל ( שפסלו דיזינגוף על הסוס מול לגלריה 'זומר' ידוע למדי..) . את צביקה קנטור ואחרים. יצא לי לאצור תערוכות משלהם. הכרתי את יצירתו של משה שק ז"ל שלימד בבסיס והצגתי בתערוכה בגלריה העירונית לאמנות בראשל"צ. יתכן ויש מקום לחשוב על מגדר בהקשר של הרכבת סגל הוראה אבל בודאי שלא זה מה שקובע . יש לברך על כך שיש קולות המערערים על ההגמוניה של בתי הספר הגבוהים לאמנות, יש לעודד ולהפסיק לעצור כל תנועה במרחב באמצעות מילים פסקניות , מחרחרות ריב ומדון.

אני מסתובבת בפריז ורואה המון, כל יום תערוכה אחת לפחות- ריבוי קולות .. ויודעת שבארץ איננו מכילים כלום.. כך במילים שלנו, כך במעשינו, וגומר בפוליטיקה ובאלימות. תחשבו על זה.

כבר חוזרת לכתוב על פריז.....

מזג אויר אחר וחסרונו של מרכז תרבות ישראל בפריז

מזג האויר .

מזג אויר אחר נוכח  בחיי מאז ינואר ומשפיע לגמרי. קובע טמפרטורה אחרת לכל מה שאני מרגישה, עושה, חווה ורואה. אולי בעצם הכל מתחיל מזה? מהטמפרטורה איליה אנחנו שייכים? אנחנו בעצם מדבריים וכשאנחנו לא במדבר אנחנו בסאונה בלתי אפשרית ליד הים. איזה הבדל. אתמול הפרש המעלות בין פריז לתל אביב נע סביב 25 מעלות בממוצע.

במשך 4 שעות, כל הערב ירד גשם שהרס חלק מהכוונות הטובות של ערב 'סטודיו פתוח'  במונמרטר.  למעלה על הגבעה מסתתר heaven קטן. סניף של 'הסיטה', באוירת כפר קסומה, פראית, צמחיה טבעית ונהדרת בין בנינים ישנים, מקום לכ-30 אמנים (צרפתים בעיקר) ובתוך הסיפור הזה אתמול בערב הסתובבו 150איש בערך בניסיון להבין את האמנות.. החדשות הטובות ( והידועות..) שהכל הולך. אין מה לספר על התוכן כמעט.. רק על העטיפה. אין חיצי ביקורת מורעלים שנולדים לפני שהיצירה מתייבשת במוח, על הדף, או על הקנבס. יש שמחה, הנאה, והרגשה ש'נברא עולם' ביצירה. ועל כן אני מתאהבת בדרך הזו "והדרך יפה עד מאוד" ואינני נערה ואני יודעת שמה שאקח מפה בין השאר זה חיזוק הסובלנות והפתיחות והמשך חיבוק חם ליצירה (טובה) ואותנטית . אני יכולה לנסח את הדברים גם באופן מחודד ועוקצני יותר אבל איני רוצה.

 

עבודת אמנות מפוקסלת מול הקפה שמחוץ למוזיאון לאמנות מודרנית בפריז
וליד הפאלה דה טוקיו- חלל לאמנות עכשויית הגדול ביותר בפריז

חסר מרכז לתרבות ישראל:

אם מישהו מקורב למישהו, או מישהו חשוב קורא במקרה את דברי שידע.

 אין לי ספק ולו הקטן שמרכז כזה חסר כאן. יש כאן מרכז לתרבות שוויץ (נחבא ומקסים), ומרכז לתרבות שבדיה (אחלה בית קפה ומיקום נהדר), ומרכז לקטלוניה וכך הלאה ואין מרכז לתרבות ישראל.יש מוזיאון לאמנות יהודית (אבל לא לזה התכוונתי), יש "ממוריאל דה לה שואה" (בוודאי שלא לזה התכוונתי) יש קונסוליה ושגרירות (תודה לאל לא נזקקתי). במרכז המארה נמצא הרובע היהודי וסימן האותנטיות היחידה מלבד בתי כנסת..היא סניף 'המזנון' \ איל שני ( 5 פעמים ביקרתי ו-5 פעמים יותר מדי. זה לא אותנטי מבחינתי אבל מתקרב למה שנדמה להם שאנחנו = פארשיות, לא באמת אלא בערך, ואדי גסות) למי שחסר לו- זה המקום, אבל זה לא מרכז לתרבות ישראל. אז צריך איזה נדבן \ ית שישכרו בית נניח ל-10 שנים. מישהו עם ראש טוב ואוריינטציה נכונה לנהל ולהוביל, וכן.. כהרגלנו צריך גם לקושש כסף אולי מהאקס צרפתים שעלו לארץ, ואולי גם ממשרד התרבות שלנו.. ואז תהיינה  3 תערוכות עשויות טוב ולא יומרניות, כאלו שיציגו אמנים ישראלים, יהיה מידע על טון התרבות הנפלאה שיש לנו בארץ .. יהיה בית קפה נעים שמגיש תמרים, טחינה, אוכל אורגני שווה, והנה פנינה שכולם יבואו איליה.  יש 80 מיליון תיירים בפריז .. לא חרראם לוותר עליהם? לא צריך קצת קונטרה לשנאת ישראל? הלוואי ומישהו למעלה ירים את הכפפה. אני למטה.. שומעים מכאן לשם?! ( רק הד קולי..)



קפה מושלם במארה + עוגה תותים וקצפת
לא מפונפן אלא בסגנון עמק הלואר-
אי אפשר לאכול חתיכה כזו לבד-( ולא הייתי לבד)
מה שלא עובר בתמונה זה-הטעם של עוד..

 

 

בגלריה במארה מאוד ידועה ומאוד גדולה- שהחליפה 'ידיים' לאחרונה -גלריה איבון למברט
נפתחה (כמה לא מפתיע), תערוכה לאמן אפריקאי ידוע מאוד.
 חלק מהתערוכה יפה ואותנטי.
וזה גם הענין כאן -
אפריקה..

סופ"ש של סטודיו פתוחים ברובע 20 בפריז

הצרפתים מתים על החיים באופן מיוחד. לפני 8 ימים חגגו באפס מעשה את ה-1 במאי. פריז נסגרה למעט האייפל וכמה בתי קפה. היום ה-8 למאי. יום המציין את ניצחון צרפת על גרמניה.. (יותר נכון יום המציין את הניצחון על הנאצים). מי ניצח זה לא עקרוני, העיקר שהרוע מוגר ושיש 70 שנים אח"כ יום חופש. לכבודו יצאנו בלווית גלית אלוש אמנית אקס ישראלית שחיה בפריז לביקורי סטודיו ברובע 20. 42 סטודיואים פתוחים של אמנים. לא אוציא לידידי האמנים בארץ את הקישקעס בפנצטה ואספר איזה סטו' מקסימים מקבלים האמנים בפריז. קטנים אבל סמוכים האחד לשני. ברובע לא כ"כ טוב, אבל האוירה שנוצרת- מאוד מיוחדת . גם בסופ"ש של סוף מאי למי שמגיע לפריז ( סטודיו פתוח בבלוויל ). טיילנו בינות הסטודיואים ואח"כ רגלית לכיכר היפה Nation שם ישבנו בהמלצת גלית אצל 'שה פרוספר' ואכלנו מתוק ( כמו שלא אכלתי 4 חודשים). כשבגופנו  הרעלת הסוכר הזו, המשכנו רגלית הביתה כי אין.. צריך להיענש על השחיתות. כיף לטייל ברגל. בחנות של בני דודנו קניתי נעלי תפילה מרוקאיות.. כאלו של החבר'ה מהמסגדים או מהרחוב במרוקו . אהבתי. כעת גוררת רגליים בתענוג בחדר בכפכפי העור החדשים. לשם שינוי שהם יאספו את האבק בחדר..

 

עם איל בחזית הכניסה לאחד הסטודיו הפתוחים
 ברובע  20

גלית ואור מול 'הקפריזה של מאדאם פרוספר' :
גלידה\ מרנג\ שקדים קלויים\קצפת, שוקולד חם
ולידה 'קפה גורמה' שזה אספרסו עם מגש טעימות של כל המתוקי בקטן..
פנה קוטה, קרם ברולה, בראוני, מקרון ומרשמלו..

סטודיו של רוקם על גבי אלונקות (..)

רוקם האלונקות. רעיון מקסים,
ביצוע נחמד, תימות משמימות

עם גלית והאמנית שמציירת רק עיניים
בסגנון היפר- ריאליסטי
 ומפזרת סטיקרים מודפסים כאלו ברחבי העיר

גינה של מטר וחצי על מטר וחצי תחומה ב-4 קירות ושמיים
אבל מופלאה. מריחה מפריחת יסמין משכרת והשולחן ראי
ובינות לעצעצים שתולים, מרחפים דברים קטנים ושברי מראות.
 

אמרתי.. עיניים..

נסיון- שערי העיר. מרשימים.

על 1 במאי שלהם, תערוכה על שואת הארמנים.. ואיך לא: הביאנלה בונציה..

אפילו שאני כמעט לגמרי 'מפעם' הרי שגם עבורי ה-1 במאי הוא היסטוריה. ה-1 במאי אמר לי גם אם במעורפל - משהו. כאן בפריז מדובר לגמרי בחג.. שבתון: המוזיאונים (רוב רובם) סגורים, חנויות- ברור, יוצא שמלבד ביקור בכנסיות (מדובר בסתם יום ג' ), בתי קפה וכמה אתרי תיירות המוניים- אנחנו בברוך. מזה שבוע ירד גשם בלי הפסקה. אפור, קר ומעצבן. את היום המוזר הזה התחלנו אני והבן (שהגיע לכמה ימים והיה לי כשקית גדולה של אויר לנשימה..) ב- נו.. מוחו הקולנועי של הבן התאהב ברעיון של טיול בעיר תת-קרקעית המכילה מליון(!) שלדים. הקטקומבות –אתר סגור.

בלית ברירה נסענו להתנחם באייפל, החלטה שהתבררה כשגויה-אנחנו ועוד חצי מליון תיירים השתרכו שם בתורי ענק. ויתרנו. פעמיים קפה וטוסט (32 יורו!) בכיכר הצופה אל האייפל, עודדו את רוחנו והחלטנו שאם כבר אז כבר- נלך לכיכר הרפובליקה  ונצעד עם שאר העובדים לכיוון הבסטיליה.

1 במאי בפריז

סמל היום וגם פרח קסום לגמרי
שמפציע בבת אחת בכל פינה בעיר

שוד לאור יום.

פרחים מופלאים.
 מבטאים את שמם באופן שממש מסובב את הפה
אני לא מצליחה להגות אותו למרות שניסו למדי.
גיום? משהו כזה??!!

 

לפחות היה שם לכאורה אקשן. לא של עובדי איגודי רכבות, מים, חשמל או כל union אחר, אלא של הרבה קבוצות קולניות של מהגרים- מטורקיה, דרום אמריקה, הודו, אפריקה, מאיפה לא ולפחות 3 דוכנים של boycott Israel מה שלי היה קשה מנשוא. הבן שלי שמבין טוב ממני- הסביר לי מה שמוחי מסרב לעכל- ישראל נתפסת בכל העולם (למעט כנראה אמריקה) כקולניאליסטית ואימפריאליסטית וזה ממש לא נורא מרקסיסטי ואהוד. את הכעס הרחקתי באמצעי פשוט למדי: סמי הרחה מן הסוג הטבעי: ב-1 במאי כל פריז מתמלאת ברוכלי פרחים מזן מיוחד (פעמונית לבנה בלשוננו) . הרוכלות באחד במאי לא מצריכה רשיון וזהו סמל היום. קניתי 2 זרים קסומים, קטנים ומופלאים שמריחים נפלא ימים אחרי.

אני חוזרת ל'תערוכה ביום':

כאמור לא הכל אמנות .. תערוכות היסטוריות, נושא, מרתקות, חשובות, תופסות את העין והלב לא פחות מתערוכות אמנות. גם זה סוד קסמה של העיר שהיא כמעיין תרבותי בלתי נגמר עבורי. לאורך הרו דה ריבולי (=הדיזינגוף שלי כאן במארה), ראיתי 2 תערוכות חדשות שעיריית פריז הרימה:

תערוכת חוצות התלוייה שוב על גדרות בניין העירייה. על פלטות מתכת ענקיות מודפסים צילומי נשים ותיאורן, איזה תפקיד לקחו בתנועת ההתנגדות (הרזיסטנס). תערוכה מלאת כבוד והערכה. אנשים עוצרים וקוראים, מתעכבים ולוקחים משהו פנימה.

ובאותו הבנין עוד תערוכה חדשה וחשובה מבחינתי- תערוכה המתייחסת אל "שואת הארמנים 1915" שנעשתה בשיתוף המוזיאון לתולדות השואה הארמנית ועיריית פריז.  מוצגים צילומים היסטוריים קטנים ולא נורא מענינים, שלא מראים דבר מהזוועה,(שלא כמו התיעוד של השואה היהודית) . מעט ממה שהיה לארמנים קודם, מעט תמונות הרס וחורבן והרבה מספרים המתייחסים לתאריכי הגירוש והחיסול של קהילה בת מליון אנשים מטורקיה והעברתה למחנות השמדה בין 1915-1917 מהלך שהתחיל בתחילת המאה ה-20. מיעוטם שרדו. שוטטתי בתערוכה דוממת והתביישתי בתוכי. כחלק  מעם למוד שואה, רדוף שואה בה'א הידיעה, אני\ אנחנו חיים בשלווה יחסית ובלתי מופרעת (הכוללת את העובדה המטורפת שעדיין ממשלת ישראל לא הביעה זעזוע, שלא לומר הכרה בשואה שלהם). הכותרת המוצלחת של הספר של אמיר גוטפרוינד  "שואה שלנו" מהדהדת לפתע אחרת אצלי. בלתי נתפס – שואה שלנו 'הולך' ושואה שלהם –מה?!

 

הביאנלה בוונציה –זה עכשיו

אז בשעה זו עושים את דרכם הרבה מאוד ישראלים אל ונציה לחגוג עם ציבי גבע בביתן, לראות אמנות מעודכנת מאוד, ולחזור שבעי חויית צפייה אל ארצנו הקטנטונת. אני בנתיים, למרות קירבתי הפיזית החלטתי הפעם –לא. השנה- הכוס מלאה. קראתי את הראיון המאלף עם אוצר הביאנלה (תודה ג'וזף!) אבל השנה מרגישה כמו הסיפור על הטיפת מים שמוסיפים לכוס המלאה לגמרי.

וממשיכה בשלי- למצוא גינות קסומות במארה, להתפתות מדי יומיים לאיזה קשקוש אחר. היום 'גיליתי' (יוסי- תודה!) את רשת הקוסמטיקה הצרפתית 'איב רושר', מה ש'זיכה' אותי (-: בכרטיס לקוחה גם לרכישות הבאות.
 7 שבועות לפני שהשהות הזו מסתיימת אני כבר יודעת שנפלתי סופית ברשתה של העיר הכי יפה.
התאהבתי ! לגמרי  נ פ ל א .

סוף אפריל- הסטודיו של דלקרואה, תערוכות חדשות בבית האירופי לצילום ותע' בחנות 'קולט'

בחנות קולט- ( חנות העיצוב והטרנדים המרשימה שכבר כתבתי אודותיה) תערוכת סולו ראשונה לעמית גרינברג. כשלעצמה התע' ממש לא חשובה בעיני- מאוד גרפית, דקורטיבית, לא ממש שייך למחוזותי. אבל כל אמן שאני מכירה היה מת שיהמרו עליו ככה: תיקים בדגמים שלו, עטים, עפרונות, מחברות, כרטיסי ברכה וחנות קונספט מובילה שעושה ממנו חגיגה ( הציג בוויטני.. בתל אביב ובעין הוד אבל בשום מקום לא מוזכרת ישראליותו. רק אנחנו שמכירים שמות כל כך טוב.. יודעים לזהות מקילומטר). מצ"ב תמונה.

 

סדרת תערוכות חדשה בבית האירופי לצילום:

המלעיזים יאמרו שרק לעיתים יש שם תערוכות שוות. חד העין ואוהבי צילום ( כמרבית הצרפתים המשתרכים בתורים שלא יאמנו בימי ד' בערב כי זה בחינם) יאמרו אחרת והם צודקים. יש פה רצינות יצואת מן הכל אל הצילום. 5-6 תערוכות צילום במקביל שחושפות מנעד רחב של מדיום. צורת הצגה מכבדת, אינטילגנטית ונעימה. ת  ע נ ו ג . לא הייתה תערוכה שלא לקחתי ממנה משהו פנימה.

אולי לא זוכרת את שם הצלם.אבל מה זה משנה. משהו בתוכי זה כשראיתי סדרת צילומים של תנועה במרחב של אנשים צעירים פגועי ומעוכבים שכל כך נהנו מול המצלמה. משהו בי זע כשראיתי צלם נפלא שתיעד הרבה חשובים מעולם התרבות במצלמה, תיעוד אנושי מקסים המוצג לא בפומפוזיות אלא מתוך אקלקטיות נעימה.

עבודת תנועה מתועדת בצילום עדין של
קבוצת רקדנים 'אחרת'. פיוטי ונוגע

בונבון לסיום: המוזיאון\ הבית והסטודיו של דלקרואה

לא הייתי מגיעה לולא המלצה (תודה עדה!) ואני שמחה לגלגל הלאה בחום. נמצא בסן ז'רמן (ממש מאחורי המטרו של הכנסייה, מסתתר בית שהדגל שבחוץ מסגיר שיש סיבה להיכנס לחצר הפנימית ולעלות ולבדוק. ביתו של הצייר דלקרואה. 150 שנים ago בערך. התגלגל אחרי מותו לידי עמותת אמנים, משם לא באה הישועה, אבל הלובר שלקח חסות עשה מזה אחרי שיפוץ מוקפד ב-2002 בית ראוי לביקור. 200 יצירות שלו ושל חבריו והפנינה האמיתית מסתתרת בחוץ מאחור- האטלייה שבנה לעצמו, הצופה לגינה מהממת ששופצה ע"י הגנן של גני הטילרי ( זה כמו להגיד רב אמן בגננות עולמית) בשנת 2012 וכעת הגינה פורחת באופן מושלם ומשחזרת לפי מה שנמצא בארכיונו של הצייר, את הצמחים והאופן שבו תיפקד עבורו הגן כשחי במקום עד מותו. גינה שלווה נושקת למהומה העירונית ומסגירה  רק יופי וקסם צרפתי. מקום לחשוב..

מצ"ב תמונות .

 

פינה בגן הסטודיו והדירה של דלקרואה
 בסן ז'רמן

תוך הסטודיו המשקיף לגינה

 

 

 

30 באפריל- לו"ז של יום בשהות הרזידנסי שלי

 

זוית הראייה שלי, ההתרשמויות שלי הרי משתברות תדיר להמון חלקים ורק אחד מהם בא לידי ביטוי בפוסט. ובכל זאת ומכיון שמרגישה פנים רבות לשהות, אני אכתוב גם פוסט אחד על שגרת היום יום. גם כדי לתעד עבורי וגם כדי להזיז (לפחות למשך השבועות שנותרו) טעות שגורה של מי שקורא אותי וחושב לעצמו שכל מה שאני עושה בפריז זה לטייל בין מוזיאונים ולאכול קרואסונים  או\ו לקנות בגדים או\ו לשבת בבתי קפה, או\ו לאכול אוכל גורמה, או..מדובר בחצי שנה!  וככזו יש בה שגרה מבורכת.
בהעדרו של בעלי שיחיה.. אני לא מרבה לצאת בערבים ( נו..לא יוצאת). השמש שוקעת סופית החל מהאביב ב:21:00 מה שאומר שמשעה זו ולמשך השעתיים הבאות, אני מסיימת אט את היום. לא אחלוק איתכם את פעולות הסיום - מיותר ואישי אבל מה שחשוב לומר דבר בשבחי ה-לאט.. מגיעה למיטה.
בהעדר טלביזיה או כל מכשיר קליטת שטויות אזוריות ועולמיות אחר, השינה שלי שקטה ובלתי מופרעת ואפילו חלומות באים ומצליחים להיחרט קלות עד הקימה בבוקר.
הקימה מוקדמת- אבל הצלחתי לסגל אורחות קימה חדשים: הסתגלות איטית למעבר בין לילה ליום. ת ע נ ו ג . הספר שליד המיטה נלקח על הבוקר ואני קוראת.. ואז מוכשרת ליום החדש- נעה במרחבי הדירונת. מתרגלת למזג האויר ההפכפכך. למשל מאתמול בערב וללא הפסקה יורד גשם. על מסך האנדרואיד מופיע "Light rain"- אין לנו כזה. ברכה לאדמה, באסה להולכי על 2.
ארוחת בוקר וקפה ראשון מול המחשב. מתקתקת טקסט חדש (

פוסט בלי תמונה- מה שווה?!
דוגמה לפריחות שליוו את השבועיים האחרונים בפריז
בכל מקום וכל כך יפה.
 

 
עובדת במקביל על כמה טקסטים ורעיונות), מיילים, מכתבים והבלוג.  10:30 זה הזמן שבו פריז מוכנה אלי ואני איליה. בוחרת יעד ועד 16:00 אני בחוץ. ואז חוזרת לחלק השני והמאוד מיוחד –לסיטה. פה יש אינטראקציה מענינת ושוטפת אודות אמנות ויצירה, פעילויות ( סטודיו פתוח, work shops, קונצרטים, הקרנות) שיחות סטודיו עם אמנים ותהליכים\מהלכים שהתחלתי עם אמנים- שממשיכים כמעט כל הזמן. מאוחר יותר מתחברת שוב למקלדת בחדר : עבודה, מיילים ולעיתים נדירות צופה בסרט שנצרב. הלילה ראיתי את "הנאהבים מפונט נף"ליאוס קרקס ביים (ליהי- תודה!) על פריז  שלידי, על שוליים חברתיים, על אהבה ענקית, על הזנחה אנושית והמון פאתוס עם ג'ולייט בינוש בתפקיד יוצא דופן. סרט משנת 1990 מאוד אמנותי. נדרשת סבלנות, ראש פתוח ונכונות להנות מאהבה..

ולסקאז ( 1599-1660) וגוטייה ( 1952- עד היום) בגראנד פאלה

ולסקאז- בגראנד פאלה (אפריל- עד אמצע יולי)

התערוכה החדשה בגרנד פאלה מרשימה. ולסקז מוצג באופן רחב, לצד עבודות של אמנים שהעריך, שהושפע מהם , שהשפיע עליהם. דווקא " זה ליד זה" - היה הענין המרתק.

החומרה הספרדית, הקדרות , הדתיות, וסימני התקופה - נוכחים והם אחרים כל כך מהאיטלקיות שהעריץ, או מהצרפתיות.
בפורטרטים (עיקר התערוכה) מענין לראות את התהליך שבו ויתר לנוף שסביב, והשאיר את האדם במרכז. כשהרקע אינו תופס את העין, האדם כאילו מרחף בנוף, ומצד שני אהבתי את הפער בין ציור הפנים המוקפד לבין ציור הלבוש . בלבוש (שגם הוא מוקפד- אבל אחרת) הרשה לעצמו את אותה הדרך שעשה אל הרקע ולרגע יכולתי
לדמיין כמה נהנה היה וולסקז לצייר 200 שנים מאוחר יותר.. להיות האוונגרד ולא צייר בית המלוכה הספרדי. אבל וולסקז  אהב כנראה גם כבוד ומזה דאג שיהיה לו בשפע.

לא לגמרי הבנתי למה אין תורים מבהילים בחוץ ואז הבחנתי שמעברו השני של בנין הגראנד פאלה, מוצגת רטרוספקטיבה למעצב העל ז'אן פול גוטייה. עברו עוד יומיים וביקרתי גם בה חכו רגע.., אבל לממהרים- המסקנה כבר עכשיו לפניכם : מולסקאז נשארק לי 'טעם של עוד' ומגוטייה- ממש לא.

עד עתה ראיתי כאן 3 תערוכות אופנה מושקעות. האחת במוזיאון ההגירה (ההזוי), השנייה (נפלאה)- רטרוספקטיבה לג'יין לנוין ( בית האופנה LANVIN) ג'יין- אישה שעשתה הוט קוטור אמיתי החל מ-1900 וכלום ועד מותה ב-1946. שמלות נפלאות, שמבינות אופנה, שאוהבות נשים, שמחמיאות לגזרה. רחוק ממני שנות אור (לא מכירה לובשות הוט קוטור, אפילו לא כאלו שלובשות דרך קבע אוברזון שלנו, אבל בטח  "ישנן בנות ישנן בנות")..
התערוכה של גוטייה אחרת: רטרוספקטיבה לאדם בחייו, שבוודאי שלט וביקר כל פיפס בתערוכה. הוא הגיע עד לשמיים, נגע בכל מה שרצה.התחיל אצל פייר קארדן כמתלמד בהיותו בן 18 והגיע רחוק מאוד. הכי. אבל הבגדים האלו מגוחכים בעיני, אינם של נשים, הם איזה פרפרזה מלאת דימיון ואגו על משהו שאינו באמת קשור לגוף הנשי.
אופני התצוגה היו חדשים , מובילים. 175 בובות שעל מרבית פניהן מוקרנים (כל פנים עם מקרן נפרד) פנים אמתייים ששרות , שמדברות\ מדברים וזה עובד. מרכז התערוכה תצוגת אופנה מרשימה כשמצדה האחד יושבות הנשים הקבועות , אורחות התצוגות שלו, הלקוחות הקבועות שלובשות הוט קוטור (מאן וינטור דרך קתרין דנב) עם השמות והתלבושות שבוודאי קנו ומצידו השני של המסלול -אופנת רחוב, בובות שמדברות דעתן על התצוגה, מעירות. מדליק.
בנה סצנה שלמה.
חייבת לומר שביציאה מהתערוכה גאה בי הצורך ל'סמרטוט' חדש. וכמובן שרכשתי ברשת גדולה ( עממית שכמוני) אוברול שחור וכמעט יפני , נפלא בעיני שאסתובב בו כאילו אני וההוט קוטור- חברים. דוקא את הקצה של הביקור- אהבתי.

 

  

10 באפריל- גם זה: משתתפת בפרויקטים של אמנים בסיטה.

הבוקר נסעתי למוזיאון ניסים דה קמונדו כדי להצטלם לפרויקט צילום של אמנית פינית. הפנייה הגיע במייל המשותף, הרמתי את הכפפה, הגעתי לשיחה מבהירה אצלה בסטודיו. קיבלתי משפט מפתח משל גורדייף (זה הזמן לגלגל עליו ולבדוק מי היה ומה אמר.. מעשית ידעתי עליו משהו מעורפל. לא קראתי מספיק. כעת הגירוי לקרוא גדל). בררתי עם עצמי מה אומר לי המשפט, ממנו הייתי צריכה לצאת ולחשוב על מקום שמבחינתי מתייחס אל המשפט, שם אצטלם.  התלבטתי ובסופו של דבר בחרתי בתפאורה הזו: ביתו של אדם יהודי ממוצא ספרדי (ששום יהודיות לא ניכרת בבית או בחזותו) שהייתה בו אהבת אמנות גדולה ותשוקה ליופי, צורך לנכס לעצמו פריטי אמנות ודקורציה ואח"כ בנדיבות רבה בחייו החליט להורישם  לאחר מות למוזיאון לאמניות דקורטיביות. סופה של השושלת היה טרגי- לא נותר להם זכר בשואה. כל אלו השפיעו עלי ואישררו את הרצון שלי להצטלם שם .אני והיופי, אני והתשוקה, אני ושכיות החמדה אני והזיכרון ההיסטורי, ההיעדר לצד הנוכחות של חפצים.

ענין אותי אם ארגיש טבעי, אם אצליח להתחבר למשהו מרוח הבית.

הצילומים הטובים ביותר (מבחינת הצלמת)  קרו במטבח. במקום בו אפשר היה להתהלך בחופשיות, בו רק סירים, תנורים ומחבתות . שם הרגשתי אור רך- המגיע מהחלונות הגדולים ואת הנועם שהמקום השרה עלי.

 

אחה"צ נעניתי לפנייה שקיבלתי " לתת סיפור" לסופר שוויצרי שנמצא בסיטה. הוא " אוסף סיפורים" מקליט אותם, ואח"כ מייצר משהו משלו מהשרשרת ..

רודולף איש נעים הליכות בשנתו ה-60 לחייו. מסודר כמו ששוייצי יכול להיות מסודר. הסטודיו היה כל כך נקי שהרגשתי שאני חייבת למרק את שלי כשחזרתי. פסח לא פסח עלי.. רק איחר קצת להגיע.

על ארבע ועם סמרטוט הברקתי וניקיתי..

 

מוזיאון הצייד והטבע Musee La Chase De la Nature

 

 

בנעורי למדתי בבית ספר תיכון חקלאי שש-שנתי. המעבר מלהיות 'ילדת עיר' ומסיבות סלוניות ל'ילדת כפר' ובית ספר חקלאי היה חד. אבל משהו בי התרונן כבר אז. משיעורי חקלאות חזרתי עם ידיים מלאות בטופח ריחני, כריזנטמות, חסות, בצלים.. ואת המוזיאון השייך למדרשת רופין דאז, שלימים הפכה למכללה שלא לומר אוניברסיטה- אני זוכרת. מוזיאון ישן (כבר אז) עם צנצנות פורמלין לשימור חלקי גופות של חיות, פוחלצים ומיני ארונות ישנים ובלתי מוסברים. בלי להבין באוצרות ובדרכי העברה של תרבות וידע ידעתי אז שמבחינתי- מה שמהאדמה- אחלה, מה שמהחי - עורר אצלי את כל הפוביות הרדומות למחצה שאדם 'מתורבות לכאורה'. מתקשה מולם. כל אותם 'וילדע חייס' בלשונה של סבתי עליה השלום.. היו ממני הלאה.
לימים גדלתי, ואפילו ניסיתי פעם שוב לאותו המוזיאון כי רציתי לעשות בו מהפכה קטנה, לחבר ישן עם עכשווי- אבל כמה חבל, לא היה שם עם מי לדבר.  הם, שם, כבר ראו את הפוטנציאל הכלכלי, את המצלצלים שאפשר לעשות מסילוקו של האחד, הישן והפיכתו לאחר..
מעט המקומות הללו בארץ, הולכים ונכחדים. כמה חבל.
היו אלו 30 שניות של קדימון רגשי .. להכניס אותכם איתי.. למוזיאון 'הצייד והטבע'  בפריז.

 זה שבפריז אני נופלת ארצה ומשתטחת על יכולת השימור וההצגה היוצאות מן הכלל - זה כבר ידוע..

 

מוזיאון הצייד והטבע שוכן בלב המארה  (Rue De Archives) בתוך בית גדל מידות וישן שחלליו גדולים ונעימים להלך בהם. עיקר דקורציית הפנים: רהיטים, שטיחים, שטיחי קיר עצומים, היא מסביבות 1800. אח"כ באה דקורצייה חכמה מותאמת ומושקעת ($$): כל מעקות המדרגות כל גופי התאורה שבמסדרונות ובמעלה המדרגות והרלייף- (תבליט קיר) העצום, כולם עשויים ברונזה (!) ובדיגום יפהפה של עץ, טבע משתרג. הרעיון הכללי מתברר על ההתחלה: שילוב הישן  והמסורתי (הרבה) עם החדש והאומנותי (מעט) אבל באופן שהחדש בעצם קופץ לעיניים.                                      באירופה וכנראה בצרפת, בהרים, היה הצייד עניין רציני והתפתחו מסורות שלמות סביב הענין: עופות דורסים מאולפים, כלבים מאומנים, ציוד צייד, בקתות צייד, כלי אוכל המפארים מסעות צייד מוצלחים ובעלי חיים כאלו ואחרים.. כל הדברים הללו מוצגים במוזיאון באופן מרהיב. נדמה שאתה מסתובב בביתו של אציל צרפתי חובב צייד, מה חובב? משוגע על צייד!, שרק ביקש שיציירו לו עוד ועוד.. את הכלבים, את החיה שזה עתה ניצודה וכך הלאה. תוסיפו על זה כל חיה מפוחלצת (בגודל טבעי) שעולה על דעתכם כאפשרות צייד (דב לבן, חזירי בר, טיגריס, איילים, קופי אדם) ולצד עבודות אמנות של אמנים שעסוקים בדרך זו או אחרת עם הטבע- והרי לכם פנינה קטנה.
יודעת שמרביתכם.. (תשאירו לי את הבעל שאין לו ברירה אלא..) לא ידגמו אותו.. וחבל..זה 'לוקח' לגמרי עוד אולם במוזיאון גדול שכבר לא תזכרו, תערוכה או מקבץ של אמנים ששכחתם את שמם. חשבתי על הכיתה (גילאי ב'-ג') שטיילה שם עם מורה ומדריך והתקנאתי. יכולתי לראות את גלגלי הדימיון בראשם של הילדים.. איך מתחבר המקום על שלל אוספיו עם סיפורים שנקראו להם לפני השינה.. המוזיאון משמר באופן יוצא מן הכלל תרבות ומסורת  אירופית ( שיש לגנות.. )   רוב הזמן אני צמחונית ונקודת המבט של הבית אינה מתחשבת בדיעותי על צייד מזון ואכילתו, אבל אסתטיקה היא אסתטיקה.

על הרהיטים לעיתים מונחים מסכים חדשים שמקרינים משהו שקשור (חלש.. אז מה) ועל חלקם של הכיסאות היפהפהיים מהמאה ה-18, 19 מונח בנון שלנטיות פרח מיובש וקוצני המורה לאורחי המוזיאון שאין לשבת על הכיסא ..                    יש שומרים..אבל האופן הזה- הרבה יותר מוצלח.

מקסים! 45 דקות של חוייה מיוחדת.

המסך ובו משחק עכשוי לילדים בנושאי צייד
בינות לרהיטים

אייל, שטיחי קיר המתארים מסעות ציד
ועכובדת אמנות עכשווית של מעין נוצות
 מובייל
( לא ממש מוצלח כלשעצמו אבל עם הסך הכל עובד נפלא)

כך מבין המבקר שאין לשבת על הכיאות
שהם חלק מהתצוגה

החתון זו עבודת וידיאו ממוסגרת
בין כל הציורים ששיכים לתקופה ולנושא

 

היורוסטאר- ומרלין דומא בטייט מודרן - סוף מרץ 2015

 

 

לקראת תום 90 הימים הראשונים לשהותי בפריז, סימנתי לעצמי ביומן צורך לצאת. בדיעבד התברר כמועד מצוין,  שכן הייתי זקוקה להתאווררות. 'דאון' רגשי התקרב אלי במהירות מסחררת, והתעייפתי. ובעיקר התגעגעתי. ב-130 יורו הלוך וחזור נסעתי להתאווררות . בדיעבד מסתבר שאנחנו בוחרים את הדברים מבלי לדעת למה, ורק אח"כ הכל מתברר.( תזכורת לשיחות ארוכות כאן ואל הלילה עם ליהי על 'מכתוב', על צירופי מקרים..)
ההחלטה הייתה נהדרת.
רכבת היורוסטאר- נוחה. יוצאת מתחנה מרכזית בפריז, ומגיעה לתחנה מרכזית כבלונדון, ובכך שמה בכיס את סיפור שדה התעופה.

האנגלית- אחרי 3 חודשי צרפתית, האנגלית באה כמים טובים על אוזני. משהו שהיה קפוץ, דרוך, מאומץ, וערני- נח. בלונדון אני מבינה הכל. לא צריכה את תועפות העירנות הזו שהייתה בי : on כל העת.
מקינגס קרוס (=סנט פנקרס- התחנה איליה היורוסטאר מגיעה) יצאתי ב'טיוב' ( יקר מאוד ביחס ל'מטרו'- יותר מפי 3) לעבר הטייט מודרן. מזג האויר בפריז גשום ואפור ומבחינה זו המזג הלונדוני היה ממש לא מרגש באות המידה.                        בטייט מודרן  למרות שנאם ג'ון פייק היה שם גם.. והיו עוד.. כיוונתי עצמי מראש- לתערוכה אחת. אחרי שנות צפייה והתבוננות רבות, מכירה כבר את גבולות הספיגה הנכונים.

מרלן דומא. האמנית הדרום אפריקאית שעזבה בגיל צעיר את היבשת והתחנכה בהולנד, היא חתיכת אמנית עכשווית ראויה ביותר. אט אט תוך תנועה בין חללים שהעבודות בהן הוצבו בשכל רב, ובתלייה חכמה, המפורקת נכון לפרקים, ובעיקר ברווח נכון כל כך בין הדברים.. התאהבתי. נפלתי שדודה לרגליה ואילו הייתי מבקרת אצלה בסטודיו הייתי מעזה ושואלת – כמה? ( ברור שזה כבר לא ביגה האפשרית אבל לחיי המשחק הדימיוני הקטן) . כל כך מעט קורה לי שאני רוצה לנכס עבודה לעצמי. הפעם עמדתי מול 2-3 כאלו ואמרתי לעצמי 'וואוהו'. הייתי רוצה לראות אותן כל בוקר שוב. מרלין דומא הכי טובה כשמציירת בעיקר דמויות. דיוקנאות ויחידים- נפלא. תמיד בהקשר עכשווי, פוליטי, מחודד. להרבה מעבודותיה היא מוסיפה משפטים שמתפקדים באופן יוצא מן הכלל. בין החדרים על הקירות יש טקסטים שהיא כתבה כי חשוב לה להיות זו שאומרת את הדברים. היא אינה אוהבת את ההתערבות האוצרותית המתווכת של המילים על עבודותיה ולכן היה לי כל כך מענין לטייל בין עבודותיה ולהרגיש כיצד ידה מיומנת כל כך, בין אם זה במילים או בצבעי מים או בצבעים סמיכים יותר. היא נהדרת. אינטימית ובה בשעה- כללית וחשובה. מליון צבעים של שחור עד לבן לתאר דיוקנאות אפריקאים. מצוין. מומלץ. עד מאי. לא צריך יותר.

קיר הכניסה.. יותר מזה לא יכולתי לצלם
כיון שאסור היה..תהיו חייבים להאמין לי

אח"כ ישבתי עם ידידה לונדונית במסעדת הלאונג' -לחברי הטייט, על ארוחה טעימה מול נוף לונדוני- כנסיית סיינט פול,וגשר המילניום, והיה נעים.
בתחנת הרכבת בלונדון קניתי סנדלי ערב הזויים, נפלאים ואחרים מכל מה שהיה לי ובהפוך לגמרי ממה שנראה לי שאני, וידעתי.. שלמרלן דומא הצליחה התערוכה.
חזרתי קצת יותר נינוחה והרגשתי כמי שעוד מעט עוברת על גדותיה. 3 שעות שקטות ברכבת עם ספרים נהדרים :מילים על אמנות ( רולן בארת, ג'וזף בוייס, מרלין דומא) – עשו עבורי בדרך חזרה לפריז את שלהן.

 

אחרי 25 פוסטים ארוכים שמכסים רק טיפה מהחוייה התרבותית שלי בפריז, החלטתי לקחת פאוזה מלשחרר את חויותי אל הפייסבוק.

כנראה שזה מה שמתאים לי כעת.

עכשיו יותר מקודם יודעת ש'שם' זה לא 'כאן'. שהטמפרטורה האחרת בארץ בין אם בגלל הרחוב, הבחירות, הפוסט בחירות או האקלים המתחמם, עושים משהו אחר מכאן -למה שיוצא בכתוב, למה שמתפרש, ואני מרגישה שאני לא שם כעת.   שאיני יכולה לייצר חיבור נכון לטמפרטורות שעולות אלי מן הארץ ועל כן מרפה.

אני ממשיכה לכתוב לתעד את חוויותי ואשלחאותן בנתיים דרך המייל לקומץ שאיתם אני בקשר רצוף.. אם יהיו עוד שירצו- לקבל אז בפרטי לכתובת מייל אשתף גם אותם ובשמחה. וכמובן שאפשר להמשיך ולהגיב לפוסטים אם רוצים אלא שדרך המייל.
אבל לכעת די לי עם ה-exposer  הפייסבוקי.
לאלו שבאים מהאנגלית אל הצרפתית קורה שמתבלבלים בשמות של 'תערוכה' ו'חשיפה'

(אקסהבציוניזם.., אקספוזיסיון.. ) אז הנה- הבלבול הזה מתאים כנראה לכאן.  

ברכת אביב טוב -

אפי.

 

מוזיאון מרמוטן מונה- תע' לפייר בונאר באורסיי, והפטיט פאלה

הבטחתי. רשמי מבונאר- ומהפטיט פאלה, יגיעו.. רק יחכו טיפה עד שאוריד מעלי את מוזיאון מרמוטן מונה.

ברובע נינוח ומאוד מבוסס קרוב ליער בולון- שוכן בית שמבחוץ נדמה שהוא קטן ובפועל הוא גדול ביותר. היה פעם בית ציד (יש דבר כזה..) של דוכס וקרוב ליער.. לימים בתחילת המאה ה-20 נרכש על ידי מרמוטן שהיה אספן ופעיל בעולם האמנות הצרפתי והוא הכניס לבית חפצי אמנות דקורטיבית מתקופת האימפרטור (שזו לגמרי תקופה בעיצוב הפנים הצרפתי- זוכרת מלימודי העיצוב פנים ) כולל דיוקנאות של נפוליאון, של בני ביתו, את מיטתו של נפוליאון וכך הלאה חפצים יוצאי דופן. על זה בא והוסיף  אוסף אמנות צרפתית מענינת פלוס העובדה שבחייו בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים הוא הוריש את הבית לטובת מוזיאון לציבור ומאז נוספו תרומות כשהתרומה המשמעותית הגיעה מבנו של קלוד מונה בדמות  הרבה מיצירותיו של מונה. מהגן בג'יברני , קריקטורות מפתיעות שרשם, קתדרלה בסגנון אימפרסיוניסטי, וכך הלאה.

לא יכולתי לצלם דבר מפאת השמירה הלוחצת ועדרי הקבוצות שהיו אבל אספר אנקדוטה- באחד מאגפיו של המוזיאון המקסים נפתחה תערוכה על 'תולדות האינטימיות'. בשפה פשוטה: סיפורם של השירותים באמנות האירופית.. מהיותם שירותים ציבוריים ומשותפים (ימי הביניים) דרך מעבר שלהם אל תוך הבית ושיתופם עם בני הבית ועד הצנעתם.. כנושא מושכת התערוכה עדרי מציצני אמנות ( מבוגרים) לטעמי כמובן הנושא מטופש ומייצג לגמרי פן פופוליסטי של האמנות, דרך קלה למשוך קהל, לספר לו סיפורים 'מהתחת' כדי שלכאורה יצפה אמנות אבל אחרי 50 עבודות של נשים עירומות, חצי ערומות, משתקפות כאן ושם,מוסתרות בחציין וכך הלאה- מהמאה ה-15 ואילך- הצופה מתעייף.. ומבין כלום על ענין השירותים ובעיקר נזכר שצריך לחפש את השירותים במוזיאון ( תא אחד לנשים- מתכנן המוזיאון לא האמין שכל כך הרבה אנשים ינהרו לכאן..) .

בית שהוא גם מוזיאון.. והרי תולדות

 

פייר בונאר הוא שם מוכר לחובבי אמנות. במוזיאון אורסי המרשים נפתחה השבוע תערוכה לבונאר והצלחתי להגיעה אליה ביום פתיחתה מה שאומר שהייתי נניח בין האלף הראשונים.. רוצה לומר- תערוכה שמושכת קהל רב, מביאה הרבה כסף למוזיאון, והתנועה בתערוכה על כן מאוד מוגבלת וצפופה. בעיקרון- האורסי נשאר להיות תחנת רכבת. יש המון אמנות בפנים וזה יפה אבל הוא הומה כתחנת רכבת פעילה מאוד ובזה הוא לא שונה מה-gare de nord  או gare de est

אני לא אוהבת לצפות כך באמנות ולא משום שאני אליטיסטית אלא משום שאמנות מבקשת ובוודאי במוזיאון, תנאי צפייה ואלו לא מתקיימים כאן בחללים הגדולים הללו. אבל מה שיש באורסי- אלו אוצרות נטו. ועל כן.. התאמצתי כבר פעמיים להנות שם ואתאמץ שוב.

המונים באולמות האמפרסיוניסטים באורסיי

האורסיי ביום יפה.
קשה מלהתאפק ולצלם שוב ושוב.

בתחנת הרכבת שהייתה האורסיי היה גם מלון
 והיה גם אולם נשפים.. זה האולם..
לא מוזיאון.. במוזיאון..

 

בונאר- הוא קלוריסט. הוא הכי טוב בצבע .. יש בו רכות, משהו פוסט אימפרסיוניסטי מחד ומאידך שום דבר שקשה לצפייה. הגן שלו (הוא היה חבר של מונה, התרשם מג'יברני, קנה בית קטן עם גינה קטנה- לא כמו של מונה אבל היא השפיעה מאוד על ציוריו). רק באוטו-פורטרטים שלו אפשר לראות טיפה משהו מהבפנוכו של הנפש שסערה מן הסתם שגם יצא החוצה. חוץ מהצבעוניות.. עניין אותי הפרט הבא: ב-1900 הוא רכש מצלמה והיה בין הראשונים שהסתובבו וצילמו הרבה. צילם את אשתו מתרחצת, צילם את האחיינים, צילמה אותו אישתו, כך שאפשר לראות בצילומים המקסימים הללו בגודל 3 סמ על 3 סמ ממש את בבואת הציורים שנעשו. במיוחד את סדרת ציורי האמבטיה של אשתו ושל פילגשו ( שהתאבדה שבועות לאחר נישואיו) .בתערוכה מוצג סרט העשוי מקטעי וידיאו שהוא צילם וצילמו אותו. חיי כפר נעימים, נסיעות רבות בעולם האירופי, משהו נינוח ולכן גם מענין.

הפטיט פאלה – פטיט כידוע פירושה קטן.. אז זה הארמון הקטן שמול הארמון הגדול שנבנה גם הוא ב-1900 לכבוד התיערוכה הבינלאומית הגדולה ונועד בעצם להיות מקום להתכנסות מחד ולהצגת האמנות הצרפתית העכשווית מאידך.. בדרך כלל אני כמו כולם נוהרת לתערוכות הגדולות בגראנד פאלה וראיתי שם את מייפלתורפ, ביל ויולה, אניש קאפור, הוקוסאי, ניקי דה סנט פאל.. לשם מביאים את הכי. כך שהפטיט נשאר לו שם לעמוד ולחכות.

הפטיט

אורולוגין נפלא- מאה 18 פריז

 

הפעם הודות להמלצה של אמן שמכיר את פריז על בוריה ( תודה ג'וזף) נסעתי לפטיט. ביליתי שם 3 שעות קסומות. התערוכה על הבארוק האיטלקי לא הייתה טובה. האמנים האיטלקיים שהוצגו לא היו הטובים שבהם וגם לא הצרפתים,. בכניסה באופן גס ולא ראוי הוגדלו הדפסי עץ של רומא לגדלים מפלצתיים כאילו לשוות תחושת העיר הברוקית . לא אהבתי. הטקסטים סיפרו את הסיפור שרואים בתמונה מה שהקל מאוד על גדודי הצופים המבוגרים אבל שעמם אותי ולימד אותי משהו על הסיבה למה כנראה כל כך הרבה אנשים אוהבים אמנות מן הסוג הזה: (גם מבינים לגמרי מה מצוייר וגם מוסיפים הסבר בצד.. עד שהכל לגמרי ברור ומדובב, הרבה פחות על סגנון וצורה ויותר על המה רואים).. ראבאק.. ממה נהנית שם כל כך..

אז ככה: הארמון- ארמון. ולנו אין ארמונות (אלו מבית ראשון או שני לא נחשבים ויסלחו לי הארכיאולוגים על שקצר דימיוני מלדמיין את חיי הארמון.. במאמץ רב אני עושה את זה שנים במצדה. אבל שם זה מסתיים. הרי עברו 2000 שנים..)כאן 1900 נראה שהיה זה אך אתמול וארמון מטופח שתקרותיו מצויירות - עם גינה מקסימה באמצעו. ויש בארמון אולמות שבהם בערבוביית מה מוצגים ציורי צרפתיים כאלה ואחרים שמעוררים סוג של אדישות ותדהמה והבנה שאין סוף ליצירה...

ישבתי בגינתו של בית הקפה במרכז הפטיט..שעה ארוכה מכרסמת פטיט דז'נה ( א. בוקר) לא ממש טעימה, אבל מי שם לב לטעם כשכל כך יפה מסביב, וגם הייתי שם כנראה בשביל תערוכת זכוכית של אמיל גאלה מסוף המאה ה-19.. ושוב ברור לי למה חייבים לחבר בין כל האומניויות ולא להשאיר את הפלסטית לבדה: החיבור של ארמונות, בתים , ריהוט, כלים וציורים הוא שיוצר את הקסם המיוחד שיש לפטיט ולעוד כמה בתים שהזכרתי בפריז.

בשורה אחת: הפטיט כדי לראות גן יפה ולא בהכרח בשביל התערוכה הנוכחית.

 

אולמות תצוגה שמצליחים להיות קצת משמימים.
צורת תצוגה חסרת חן והגיון פנימי נעים לעין

אמיל גאלה אמן זכוכית יוצא מן הכל סוף המאה ה-19

ההגדלות של הדפסי העץ הברוקיים ליצירת תחושת רחוב
 רומאי- לא מוצלח.