אוצרת בפריז: מוזיאון מרמוטן מונה- תע' לפייר בונאר באורסיי, והפטיט פאלה

הבטחתי. רשמי מבונאר- ומהפטיט פאלה, יגיעו.. רק יחכו טיפה עד שאוריד מעלי את מוזיאון מרמוטן מונה.

ברובע נינוח ומאוד מבוסס קרוב ליער בולון- שוכן בית שמבחוץ נדמה שהוא קטן ובפועל הוא גדול ביותר. היה פעם בית ציד (יש דבר כזה..) של דוכס וקרוב ליער.. לימים בתחילת המאה ה-20 נרכש על ידי מרמוטן שהיה אספן ופעיל בעולם האמנות הצרפתי והוא הכניס לבית חפצי אמנות דקורטיבית מתקופת האימפרטור (שזו לגמרי תקופה בעיצוב הפנים הצרפתי- זוכרת מלימודי העיצוב פנים ) כולל דיוקנאות של נפוליאון, של בני ביתו, את מיטתו של נפוליאון וכך הלאה חפצים יוצאי דופן. על זה בא והוסיף אוסף אמנות צרפתית מענינת פלוס העובדה שבחייו בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים הוא הוריש את הבית לטובת מוזיאון לציבור ומאז נוספו תרומות כשהתרומה המשמעותית הגיעה מבנו של קלוד מונה בדמות הרבה מיצירותיו של מונה. מהגן בג'יברני , קריקטורות מפתיעות שרשם, קתדרלה בסגנון אימפרסיוניסטי, וכך הלאה.

לא יכולתי לצלם דבר מפאת השמירה הלוחצת ועדרי הקבוצות שהיו אבל אספר אנקדוטה- באחד מאגפיו של המוזיאון המקסים נפתחה תערוכה על 'תולדות האינטימיות'. בשפה פשוטה: סיפורם של השירותים באמנות האירופית.. מהיותם שירותים ציבוריים ומשותפים (ימי הביניים) דרך מעבר שלהם אל תוך הבית ושיתופם עם בני הבית ועד הצנעתם.. כנושא מושכת התערוכה עדרי מציצני אמנות ( מבוגרים) לטעמי כמובן הנושא מטופש ומייצג לגמרי פן פופוליסטי של האמנות, דרך קלה למשוך קהל, לספר לו סיפורים 'מהתחת' כדי שלכאורה יצפה אמנות אבל אחרי 50 עבודות של נשים עירומות, חצי ערומות, משתקפות כאן ושם,מוסתרות בחציין וכך הלאה- מהמאה ה-15 ואילך- הצופה מתעייף.. ומבין כלום על ענין השירותים ובעיקר נזכר שצריך לחפש את השירותים במוזיאון ( תא אחד לנשים- מתכנן המוזיאון לא האמין שכל כך הרבה אנשים ינהרו לכאן..) .

בית שהוא גם מוזיאון.. והרי תולדות

פייר בונאר הוא שם מוכר לחובבי אמנות. במוזיאון אורסי המרשים נפתחה השבוע תערוכה לבונאר והצלחתי להגיעה אליה ביום פתיחתה מה שאומר שהייתי נניח בין האלף הראשונים.. רוצה לומר- תערוכה שמושכת קהל רב, מביאה הרבה כסף למוזיאון, והתנועה בתערוכה על כן מאוד מוגבלת וצפופה. בעיקרון- האורסי נשאר להיות תחנת רכבת. יש המון אמנות בפנים וזה יפה אבל הוא הומה כתחנת רכבת פעילה מאוד ובזה הוא לא שונה מה-gare de nord או gare de est

אני לא אוהבת לצפות כך באמנות ולא משום שאני אליטיסטית אלא משום שאמנות מבקשת ובוודאי במוזיאון, תנאי צפייה ואלו לא מתקיימים כאן בחללים הגדולים הללו. אבל מה שיש באורסי- אלו אוצרות נטו. ועל כן.. התאמצתי כבר פעמיים להנות שם ואתאמץ שוב.

המונים באולמות האמפרסיוניסטים באורסיי

האורסיי ביום יפה.
קשה מלהתאפק ולצלם שוב ושוב.

בתחנת הרכבת שהייתה האורסיי היה גם מלון
והיה גם אולם נשפים.. זה האולם..
לא מוזיאון.. במוזיאון..

בונאר- הוא קלוריסט. הוא הכי טוב בצבע .. יש בו רכות, משהו פוסט אימפרסיוניסטי מחד ומאידך שום דבר שקשה לצפייה. הגן שלו (הוא היה חבר של מונה, התרשם מג'יברני, קנה בית קטן עם גינה קטנה- לא כמו של מונה אבל היא השפיעה מאוד על ציוריו). רק באוטו-פורטרטים שלו אפשר לראות טיפה משהו מהבפנוכו של הנפש שסערה מן הסתם שגם יצא החוצה. חוץ מהצבעוניות.. עניין אותי הפרט הבא: ב-1900 הוא רכש מצלמה והיה בין הראשונים שהסתובבו וצילמו הרבה. צילם את אשתו מתרחצת, צילם את האחיינים, צילמה אותו אישתו, כך שאפשר לראות בצילומים המקסימים הללו בגודל 3 סמ על 3 סמ ממש את בבואת הציורים שנעשו. במיוחד את סדרת ציורי האמבטיה של אשתו ושל פילגשו ( שהתאבדה שבועות לאחר נישואיו) .בתערוכה מוצג סרט העשוי מקטעי וידיאו שהוא צילם וצילמו אותו. חיי כפר נעימים, נסיעות רבות בעולם האירופי, משהו נינוח ולכן גם מענין.

הפטיט פאלה – פטיט כידוע פירושה קטן.. אז זה הארמון הקטן שמול הארמון הגדול שנבנה גם הוא ב-1900 לכבוד התיערוכה הבינלאומית הגדולה ונועד בעצם להיות מקום להתכנסות מחד ולהצגת האמנות הצרפתית העכשווית מאידך.. בדרך כלל אני כמו כולם נוהרת לתערוכות הגדולות בגראנד פאלה וראיתי שם את מייפלתורפ, ביל ויולה, אניש קאפור, הוקוסאי, ניקי דה סנט פאל.. לשם מביאים את הכי. כך שהפטיט נשאר לו שם לעמוד ולחכות.

הפטיט

אורולוגין נפלא- מאה 18 פריז

הפעם הודות להמלצה של אמן שמכיר את פריז על בוריה ( תודה ג'וזף) נסעתי לפטיט. ביליתי שם 3 שעות קסומות. התערוכה על הבארוק האיטלקי לא הייתה טובה. האמנים האיטלקיים שהוצגו לא היו הטובים שבהם וגם לא הצרפתים,. בכניסה באופן גס ולא ראוי הוגדלו הדפסי עץ של רומא לגדלים מפלצתיים כאילו לשוות תחושת העיר הברוקית . לא אהבתי. הטקסטים סיפרו את הסיפור שרואים בתמונה מה שהקל מאוד על גדודי הצופים המבוגרים אבל שעמם אותי ולימד אותי משהו על הסיבה למה כנראה כל כך הרבה אנשים אוהבים אמנות מן הסוג הזה: (גם מבינים לגמרי מה מצוייר וגם מוסיפים הסבר בצד.. עד שהכל לגמרי ברור ומדובב, הרבה פחות על סגנון וצורה ויותר על המה רואים).. ראבאק.. ממה נהנית שם כל כך..

אז ככה: הארמון- ארמון. ולנו אין ארמונות (אלו מבית ראשון או שני לא נחשבים ויסלחו לי הארכיאולוגים על שקצר דימיוני מלדמיין את חיי הארמון.. במאמץ רב אני עושה את זה שנים במצדה. אבל שם זה מסתיים. הרי עברו 2000 שנים..)כאן 1900 נראה שהיה זה אך אתמול וארמון מטופח שתקרותיו מצויירות - עם גינה מקסימה באמצעו. ויש בארמון אולמות שבהם בערבוביית מה מוצגים ציורי צרפתיים כאלה ואחרים שמעוררים סוג של אדישות ותדהמה והבנה שאין סוף ליצירה...

ישבתי בגינתו של בית הקפה במרכז הפטיט..שעה ארוכה מכרסמת פטיט דז'נה ( א. בוקר) לא ממש טעימה, אבל מי שם לב לטעם כשכל כך יפה מסביב, וגם הייתי שם כנראה בשביל תערוכת זכוכית של אמיל גאלה מסוף המאה ה-19.. ושוב ברור לי למה חייבים לחבר בין כל האומניויות ולא להשאיר את הפלסטית לבדה: החיבור של ארמונות, בתים , ריהוט, כלים וציורים הוא שיוצר את הקסם המיוחד שיש לפטיט ולעוד כמה בתים שהזכרתי בפריז.

בשורה אחת: הפטיט כדי לראות גן יפה ולא בהכרח בשביל התערוכה הנוכחית.