יום רביעי, 25 בפברואר 2015

סוף פברואר 2015, פאלה דה טוקיו, פתיחה ישראלית, לה מייסון רוז' וטיול יום א' לפארק


ושוב שואלת (כנראה לא לענין) איך אוכל לספר, לזכור, להכיל, להפנים ?

עוד לא סיפרתי על סבב התערוכות החדש בפאלה דה טוקיו (החלל הגדול ביותר לתערוכות אמנות עכשוית בפריז) וחייבת כבר לספר אודות החלל  המקסים 'המייסון רוז' ' ועל היום השמשי שהגיח לפתע ביום א'  ואיתו חוית הג'רדין דה פלנטס ותערוכת סחלבים מאסיה.
'פרה -פרה' (אני צמחונית), 'להרוג טורקי ולנוח' (ביטוי מפגר מקדמת דנא) ..אוקיי אז נעשה את זה 'בנחת' (מילה חדשה על הלשון והגוף שאני מנסה לתרגל בפריז.. לפעמים בהצלחה).

פאלה דה טוקיו הוא חלל עצום מידות (22 אלף מטר) שקשה מאוד להכילו בביקור אחד. בשבוע שעבר נפתחה בו תערוכה קבוצתית + רטרוספקטיבה. הפעם הגעתי לפתיחה ויכולתי בעיקר להתרשם מפתיחה שמעולם לא חויתי. אלפי (!) צעירים (בגילאים שבין 17- 25 נניח ) ועוד המוני אחרים אבל בעיקר קהל צעיר מאוד, שנראה טוב, שמח, כייפי , מגיע לפתיחה ומסתובב בהנאה בתוך החללים.
הקהל לבוש מעודכן עם  'יציאות' מקסימות. בערב הפתיחה היה פרפורמנס, מוזיקה רועשת ובלגן... וגם אמנות. האם זה תענוג? – לא. אבל זה לגמרי אדיר לראות אלפי צעירים פריזאיים יוצאים לפתיחת תערוכת אמנות עכשוית. אז מה בתכנית? תערוכת יחיד של פסל יווני ידוע בשם טאקיס, מודרניסט של המאה ה-20 (שנות ה-60)  שעבד הרבה באמצעות מגנטים ויצר הרבה לפני שקרו דברים- או אפילו במקביל לדברים, פסלים אינסטרומנטליים (חלקם יוצרים באמצעות מגנטים מוזיקה מיוחדת) , חלקם עשוי ברזל הנראים כפנסי רחוב . מעין רטרוספקטיבה ענקית. הרבה יותר מדי. עוד ועוד פסלים מאותו הסוג. ואחרים- מיותרים.  לסיכום: מענין אבל לא הכרחי.
התערוכה הקבוצתית שנפתחה נקראת 'גבולות העולמות' ובוחנת קצוות אקסטרימיים. לא שלא דנו בזה כבר , אבל היה שם אוסף אקלקטי של מיני דברים סמי מדעיים, מדעיים, הומוריסטיים, ואמנותיים שבוחנים גבולות. הכי הרשים אמן הולנדי שיוצר מעין ג'וקים, חגבים, נמלים ענקיות עשויות מפלסטיק ומיני חומרים ממוחזרים הנעים באמצעות הרוח בשפת הים ההולנדי. עד היום יצר כבר 37 רובוטי רוח כאלו ואחד כזה עצום נע בפתיחה וזכינו להסברים מפי האמן.
יצאתי בתחושה של התשה, מהכמות, מתימות לא ברורות, מאקלקטיות אבל אם אתם בפריז המקום שווה ביקור. (יש להתעלם מהטקסט האוצרותי המנופח שמלווה את הבאים בכניסה, ופשוט להנות, או לא).

הפסלים המגנטיים
משמיעים קולות ומוצגים בחצי עיגול יפה (של טאקיס)


למחרת בערב ולגמרי אחרת נסענו לבלוויל לפתיחת תערוכה בגלריה שפועלת בשיתוף עם דורון פולק, בה הציגו אמנים ישראלים,
ביניהם אריה ברקוביץ מנהל בית האמנים בתל אביב. האוירה, האנשים , העבודות, הכל היה מוכר, אפילו הכיבוד (-: .
היה פרפורמנס מקסים של רקדנית , זמרת צרפתיה צעירה ומוכשרת שלקח את התערוכה והושיב אותה ממש במחוזות צרפתיים



הבטחתי תערוכה ביום ואני שם.. אתמול הלכתי למייסון רוז'- הבית האדום. קרוב לבסטיליה. שם- נתמלאתי קנאה נפלאה. על החלל העצום והנהדר, על האופי של המקום שמעודד אמנים לפרויקטים גדולים ומציג אותם אחרי שנתן מרווח נשימה גדול דיו לאמן. על התמיכה העצומה.
על התענוג לצפות מחד בתערוכת ציור משובחת ( ז'רום זנדר הצרפתי. כבן 40. תערוכת יחיד ראשונה אחרי השתתפות בתערוכות קבוצתיות ואיזה תערוכה!- גם הוא מיושבי הרזידנסי של הסיטה כעת לטובת הפרויקט) הלוואי ויעל בלבן הייתה יכולה להיות בה ולחוות את הדימיון הקל לעבודותיה, הלוואי והייתה יכולה התערוכה הזו כמות שהיא על שלל תחושת ההפתעה, גועל, אימה, פחד, התפעלות שהיא מעוררת להיות במקומותינו (=ישראל). חתיכת הפקה יוצאת מן הכלל של אמן אחד מאוד מוכשר!
חלק מתוך ציור דיוקן עצמי עצום של ז'רום זנדר

חלק מציור עצום מימדים שפרטיו זעירים של זרום זנדר
שהזכיר לי במשהו את יעל בלבן

חלק מהכניסה לתערוכתו של ז'רום.
הרצפה והקירות מצויירים מלמעלה למטה,
עשרות רבות של מטרים מתפתלים ועילהם נתלו תמונות

ואח"כ עצירה נעימה בבית הקפה במקום ואחריה לעוד תערוכה גדולה ומקסימה שיש בה דימיון, ושלווה, ושמחה, ומגע, וגעגוע חכם למחוזות אחרים.  זוכרים את השאלה הזו- מה היית לוקח לאי בודד? אז ההוא מהתערוכה (לא משנה כעת השם) פשוט עשה את זה באי קטן ליד מדגסקר, ויצר סיפור שלם דימיוני שמחבר את האי עוד מהמאה ה-17.. פנה לאמנים, אסף דברים, הזמין לאי, בנה סירה, ואת כל הדברים שעשה באי העביר בהצבה אל תוך חללי התערוכה, ובעיקר צילם את השהות שם וערך והגיש נפלא!   זה היה קונטרה קסומה לתערוכה הקשה והמופלאה המקבילה.מוצג עד מאי. מאוד מומלץ!   
הצבה אחת מתוך תערוכה גדולה בלה מייסון רוז'
 
 

זיכרון של ראש אייל\ פרה\ חיה תת מיימית,
עשויית תחרה יפהפיה
של חומר, תלוייה בחלל

סחלב נבחר מתערוכת הסחלבים בחממה הטרופית בז'רדין דה פלנטס-
פארק צרפתי ומקסים. מתאים לטיול יום א'.
 

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

15.2.15- אטלייה ברנקוזי, רו דה ריבולי 59 וחויית open studio



אטלייה ברנקוזי, רו דה ריבולי 59, וחויית open studio

 

אטלייה ברנקוזי – פברואר ואין מגה תערוכות.. הכל מתחלף. בפומפידו סנטר כי אין תערוכות כעת ואפילו האוספים הקבועים סגורים משום מה עד חודש מאי.. אבל המרכז מאוד חביב עלי, אז עשיתי דרכי אל הספרייה המאוד נחשבת ושם מודה שחויתי עוד הלם תרבותי. 4 קומות אדירות של מידע נגיש לקהל- ולמי שרוצה. שום כרטיס ושום בטיח. המוני עמדות מחשב וטלביזיות  שבהם אתה יכול לשבת ולקבל את כל המידע שאתה רוצה על פי נושאים (נכון שהחיפוש בצרפתית אבל הצוות נפלא ותומך גם בדוברי אנגלית). אקווריום המוזיקה מאפשר שמיעה של שעה ורבע (!) של כל דבר שעולה על דעתך ונמצא בספרייה. רציתי להכיר יותר את בריג'יט פונטיין הצרפתייה ('פופ מחאתי' , דיקציה צרפתית נהדרת ונניח שעוד אלף שיעורי צרפתית אוכל גם להבין..בת 73 ועדיין לא נס ליחה).התענגתי. מה התענגתי? התעלפתי מתענוג בספרייה. מה נגיד? המגה-חננה אנוכי? סביבי מאות צרפתים צעירים, מבוגרים. לא תמצא שום מכנה משותף וכולם עושים אותו הדבר. ובשקט. בין הקומות (כמה חכם) מתחם מכונות המוכרות אוכל ושתיה ומנות חמות (ויש מיקרו לחימום). איי. כשיצאתי, סוף סוף היה זה ה'מוד' הנכון להיכנס ל'אטלייה ברנקוזי'. אם אני לא נכנסתי למקום הזה בפעמים הקודמות שהגעתי לפומפידו סנטר- סביר שמרביתכם כמוני דילגתם עליו.  זה המבנה היושב בחזית הצפונית של הפומפידו ועל גגו יושבות מאות יונים. הוא נראה קצת כמו לא שייך למהומת הצינורות אבל... חובה להיכנס. ראשית הכניסה בחינם. וכל תייר תרבות שמכניס \מוציא היד לכיסו כל שהותו בעיר, יעריך זאת. הארכיטקט האיטלקי רנצו פיאנו בנה את האטלייה שמחזיק את 'רוח האטליה של ברנקוזי' גם בגודלו וגם בתכולתו. ברנקוזי בשנותיו האחרונות לא רצה למכור את עבודותיו ונהנה מדי יום להזיזן בסטודיו כי הן הצליחו ומצליחות לתפוס גם את החלל שסביבן באופן יוצא דופן. בקיצור. מקום 'טרנקילי'- ברגוע.. להלך סביב האקווריום שחושף את האטליה\ הסטודיו של ברנקוזי , הפסל המוערך. המון עבודות ואינטימיות יוצאת דופן שארכיטקט מאוד טוב הצליח ליצור. יש באטלייה הזה ענווה של בניה והבנה מאוד עמוקה של חלל וגודל. חובה!     

 
מסתבר שאין לי שום דרך הפעם להעביר את חינו של המקום
בצילום זה נראה קצת כמו ערמת פסלים. תצטרכו להאמין לי הפעם..


רו דה ריבולי 59- "אמנות לעם"
אני נשאלת לפעמים ובדרך כלל בסיורי גלריות שעשיתי- איך אני יודעת שעבודה אינה טובה.      כשרואים הרבה- יודעים! פלוס מיני הנמקות שכרגע לא חשובות. נטייתי הטבעית היא לראות בכל דבר מקור של אור.יתרון. משהו שהוא תוספת על מה שאני מכירה גם אם היא תוספת רק למי שעוסק בה. ובהקשר זה: ממש ברו דה ריבולי, במארה, בין בנינים נמצא גם הבניין שמספרו 59. סיפרו לי שאמנים 'השתלטו עליו' לפני 14 שנים. הוא מופיע ביו טיוב, נכתב אודותיו לא מעט, שכן בין כל החניויות עומד לו בית שכולו אמנות והוא לכאורה זר לסביבה. חלל המדרגות מקומה 2 ועד ה-6  מצוייר וכולו סטודיו'ס פתוחים של אמנים -כל אחד ועניינו. האמנים עובדים שם. המקום פתוח לקהל (במשך היום) והבאים מתבקשים (בצדק)לא לצלם אלא להנות.. ואולי לקנות. אסופה של אמנים עכשויים המנסים 'למצוא חן'  (לפחות כך נראה לי) בעיני הקהל ולבסוף גם למכור מרכולתם. זה לא שונה מציירי רחוב, אבל זה ססגוני ונדמה לך ש'גילית' את המקום.. תוך כמה דקות אתה מבין שזה נחמד אבל לא מסתתרת שם בשורה למעט הרבה שמחת יצירה (שזה נפלא) והנאה מפעולה אקטיביסטית משהו.. שהפכה פופולרית מאוד.ליבי עם בעל הנכס שכנראה 'אכל אותה' ואני מקווה שהעיריה טרחה לפצותו. להלן תמונות ..שבטח יפתו אתכם (בטעות) יותר מאטלייה ברנקוזי.

 

Open studio – נעניתי לבקשה אישית של אמנית לאצור לה סטודיו פתוח-
הסיטה דז'ארט מלא באמנים. לאט לאט  אני מוצאת את הפנים המחייכים של היום. שיעורי הצרפתית הם מאגר חשוב של אינפורמציה (מלבד המצפן והענין הפרטיים שלי) לגבי איזה תערוכה רצוי לא להחמיץ. פתאום החבורה הלא קטנה הזו של אנשים מכל העולם (ששוברים את שיניהם בניסיון להסביר למורה 'מה עשינו אתמול' ובצרפתית), הופכת למוכרת, ברחוב, במוזיאון, בסיטה. במפגש החודשי והפורמלי אפשר עוד קצת לקשקש על כוס יין וכיבוד נחמד ולהעמיק הכרויות ויש גם את ה-open studio שזו חוייה מתמשכת כאן. מדי שבוע מוצפת תיבת המייל והמעלית והכניסה-  בהזמנות למפגשי סטודיו על הדבר האחרון שעליו עובדים, על חויות פריז האמנותיות, על ניצנים של עבודה או על המשך עבודה על פרויקט מתמשך.
לפעמים העבודות לא מענינות ולפעמים מאוד מענינות. תמיד המפגשים מזמנים שיחה והיכרות.. זה דומה למה שאני עושה בארץ, אלא שהפעם אני לא נתפסת כמי שאולי תרצה או לא, להציג את העבודות, אלא כמבקרת. שום התחייבות , סתם דיעה, חשיפה ראשונה, שיחה..וזה משחרר.

שמאל- השבדית לוט, ואמניות משבדיה ששוהות בסיטה.
כשהגעתי- במפגש הפורמלי פגשתי (בזכות בעלי.. שבחר לשוחח עם אמנית שבדית בלונדית נחמדה.. בזמן שאני התידדתי עם אמנית ישראלית. יש לו חולשה לנחמדות). בקיצור- ההיא שלו..הפכה עד מהרה לשלי.. ואנחנו יוצאות יחד לתור אחר תערוכות, אוכלות לפעמים צהריים שאני מבשלת, נפגשות לקפה קטן ברחוב. ומדברות.. כל כך הרבה מדברות שהלילה חלמתי באנגלית. לפני שבוע העזה וביקשה בעדינות "אולי אשתף איתה פעולה ואעזור לה לאצור open studio  משלה שהרי היא חוזרת ורוצה להרגיש שיצרה משהו בעל נוכחות'". נעניתי להזמנה ויצאנו בימים האחרונים למסע משותף שהיה מהנה ודומה למה שאני מכירה ובעיקר הייתה בו קבלה, הכלה, ודיוק של שתינו. היא עוסקת בתחומים שונים (וידיאו, זכוכית, נייר, עבודה חברתית ועוד. כאן בסיטה עבדה בסדנת ההדפס והתוצרים- ניירות). הצגנו קצת יותר מניירות כיון שחשבתי שסך עבודתה קשור. (ניירות, וידיאו, ספר שתיעד את העבודה הקהילתית עם אוכלוסיות מוחלשות וכד'). שיא השת"פ היה אתמול בערב כשחוותה 'פתיחה'.. 'חוינו' יהיה נכון יותר לומר -שעתיים בהן שאנשים מילאו את החדר, עמדו, פטפטו, שתו יין, אכלו בוטנים, דיברו אמנות, ספרות וחיים. סיימנו בהרגשה נעימה של חברות והנאה (ולא צריך יותר) ויצאנו לפאלה דה טוקיו לפתיחה ענקית שעוד אספר אודותיה..בפוסט הבא.
ליהי תורג'מן וראידה אדון בסטודיו הפתוח
אורוואה- חייבת לנוח. הללו..

יום שבת, 14 בפברואר 2015

להגיע שוב לאותו המקום.. ודגימה של אוכל צרפתי.. פברואר 2015


 

מראש זו היה התכנון. להגיע שוב לאותם המקומות בארץ בהיעדר זמן (נדמה תמיד ששעון החול רץ מהר יותר, שזמן הוא משאב שאיננו יודעים להרחיב, איננו מתעכב כמעט על כלום בעצם - וחבל)- בדר"כ אינני חווה פעמיים אותה תערוכה, אלא אם אני מדריכה סיור, או ממש צריכה. הגעתי, ראיתי, הספיק. אני משלימה שכן גם כך איני מספיקה לראות הכל. כאן- בהינתן הזמן שמרביתו מיועד לחויית התבוננות וספיגה, מתקיים ההכרח לחזור שוב.

חזרתי שוב אל מוזיאון לואי ויטון, ושוב אל מרכז גאטי& ליריק ואל שניהם אחזור שוב וכנראה שוב. חשוב לדבר בשבחי הפעם השנייה. ככה זה בלגימה השנייה מכוס היין, ככה זה בסקס, ביחסים, בקריאת ספר, כמעט בכל חוייה שנעבור. לפעם השנייה יש טעם אחר.

מוזיאון לואי ויטון:

מדובר באותן התערוכות שראיתי. הפעם מסתכלת על עוד דברים: היכלות האמנות החדשים (מוזיאון תל אביב שלנו בכלל זה) הם הקתדרלות החדשות של החילוניים (ולא אני ניסחתי, אני רק חוזרת ומחזקת). אנשים מגיעים בהמוניהם, מסתובבים, משתאים, לא בהכרח מבינים או רוצים להבין או לנקוט עמדה. כל אחד צורך את מה שיכול - ממקומו. אני אוספת לידיי ברושור חדש וממנו מבינה שקרן לואי ויטון תומכת במוסיקאים צעירים ברמה בינלאומית (כינור וצ'לו) ומקיימת בכל חודש ימי מפגש ביניהם, וחלקם פתוחים לקהל. מדובר בנבחרת בינלאומית צעירה ויוצאת דופן. כשאנחנו במקום מתרחשת באודיטוריום חזרה (הנמשכת לפחות 5 שעות). עמדנו בקשב- כחצי שעה. זו צפייה מחנכת: לתרבות של הצטיינות, לשמיעה מוזיקלית. אין מילים בפי. אנסה להגיע (ולהיכנס) לקונצרט החודשי. (אם מצליחים -קונים כרטיס ואז הקונצרט כמובן בישיבה) בארץ איכשהו איני צורכת את הדבר הנפלא הזה שנמצא בשפע- בכמות שהייתי רוצה).
 

הבוקר קראתי ב'גלריה' של הארץ כתבה (תודה אחותי!) על מוזיאון לואי ויטון ועל התערוכה הבאה שתהיה משל 'אולד מסטרס' ותעלה באביב. האם אני מחכה לה? לא בהכרח. אני מבינה את הבחירה אחרי 2 תערוכות פתיחה בומבסטיות.

מרכז גאטי& ליריק:

בזכות שלו- (כבר כתבתי.. אבל 30 שנות הורות מביאות אותי להגיד שוב.. אז מה?!) שהוא מעצב סביבת משחק בסטודיו בחברת משחקי מחשב בארץ, אוצר תערוכות משחקי מחשב ומבין גדול בענינים הללו, הגעתי למקום (שפיזית קרוב אלי) לפני יומיים.

היום אנחנו מגיעים שוב כי היום ננעלת תערוכה אינטראקטיבית שעדיין לא הספקנו לראות. אני בהלם מההשקעה. בעזרים, מקרנים, טכנולגיה.. ילדים והורים צעירים מתרוצצים ב'וונדרלנד' הזה מתוך חדוות גילוי ומשחק. מרכז כזה הוא אופציית החלפה סופר מודרנית ומרתקת של פארקי שעשועים (שהם קצת אנכרוניסטיים). נראה שאלו שעות בילוי מקסימות לילדים והורים בגילאים צעירים. גם שלו וגם אני נהננו להוריד נעליים ולהלך על שטיח רך של מסך העיר פריז כאילו היינו גונדזילה המחסלת את העיר, או להשמיע קולות לתוך כלי שתירגם בעזרת תוכנת מחשב את הקולות לתנועה של אור וכך הלאה.. טכנולגיה ומשחק שהם כיף של גילוי. גירוי נפלא לחושים ולשכל.

מדיניום א' יש במקום מסורת 'בראנץ' יום א'. המקום שהוא ארמון לשעבר בבעלות העירייה וניתן על ידי העירייה לידיים הפרטיות המתקצבות ומפעילות את המקום (כך נוצרה סוג של שותפות),מקיים מדי יום א' בראנץ' ייחודי. 1. אוכלים ליטרלי באולם הארמון. 2. שפים צעירים ממסעדות ו'מאכליות' שונות בעיר באים עם מנה שתיים שבחרו (קצת כמו 'טעם העיר' שלנו בזמנו) ומכינים מנות קטנות ומוקפדות. אתה מקבל את התפריט מודפס (יש כמה אופציות), בוחר, משלם , לוקח מהשפים ומוזמן לשבת בשולחן שסומן עבורך כשנכנסת. אפשר להוסיף שתייה והחוייה אותנטית ומזמינה.

 
אזור האכילה באקס ארמון , בקומה השניה של גטי & ליריק
 מעודכן, כייפי, בראנץ של יום א' ליודעי דבר
אם עסקינן באוכל אז הנה החזר חוב קטן ל-2 מקוראי הבלוג שלי: החבר ממסדר אבירי הגריל (הי ארז!) והשכן מהבנין שלי שיודע סוד או שניים בבישול אוכל צרפתי פלצני למשעי (הי איציק!): אחרי חודש נדגמה המסעדה הרצינית הראשונה שלי:

LE BERITAN -בבלוויל. לא רובע מדהים, אבל המסעדה קרובה לתחנת המטרו וקיבלה אחלה שבחים (גלגלתי עליה קודם) ונדגמה השבוע על ידי ידידתי החדשה, השבדית. המחירים במושגים פריזאיים סבירים (כ-50 יורו לאדם בערב) . אני מבטיחה לעצמי לא לחזור על החוויה במהירות שכן בניגוד לחויית האמנות שנשארת בעיניים ובלב זו- נכנסת אל הבטן ומשם הדרך קצרה אל הריפודים התחתונים. אין לי שום כוונה להשמין מרטבי חמאה ומנדרינות, אפילו לא בעבור בלוג חשוב זה (-:                                                                                            

 
ככה השף עושה את הקרפ סוזט.. !
 
המנה של שלו-- ברטין.. בבלוויל
 
ארטישוקים למנה ראשונה
 



היה כיף עם שלו- מחוץ למוזיאון לואי ויטון..


 

9.2.15 מוזיאון הארכיב הלאומי במארה




70 שנים לשחרור ממחנות הרכוז. התאריך מאחורי (27 בינואר, והתייחסתי)- אבל בפריז מתקיים איזה הכרח להראות ולדון לעומק מהרבה אספקטים, וזה כשלעצמו מעורר אצלי הרבה הערכה. ליד שלטים מאבן הקבועים בקירות ומציינים את גירוש הילדים היהודיים, או גירוש יהודים בכללי- תלויים כעת זרים מטעם עיריית פריז ואני שבה ומגלה אותם. ונעצרת לרגע.

זר העירייה ומעליו הכתובת בקיר - וזו חזית של בית ספר יסודי
מה שמנצח הוא התבליט ההזוי של השור
אבלבדיוק בצידה השני של הדלת אני מגלה
עוד אחד

ולושור הזה יש גרפיטי מדליק שהופך אותו לאל פגני בסטייל יווני.
עבודת הגרפיטי היא הדבקת נייר שצויר קודם. מדליק!

ברחוב הראשי (רו דה ריבולי) שמוביל אל הלובר, שעל שפתו יושב בניין העירייה- מוצגת תערוכת צילומים מימי השחרור הראשונים מהמחנות וחזרת יהודים לפריז. לא קל להסתכל אבל  זה מול העיניים- ובגדול- תרצו או לא.
תארו לעצמכם שהיינו שוטפים את עינינו בתמונות היסטוריות , תערוכות רבות בתוך מבנים ומחוצה להם(ואפילו לא אמרתי על מה.. ויש אי אלו נושאים חדשים ובוערים ועולמיים.. שמתרחשים גם אצלנו) ובעזרתם היינו על הדרך לומדים גם משהו על עצמנו, על העולם  ואת ילדינו? במקום זאת אנחנו סופרים עם שרה נתניהו בקבוקים ועוקבים בדריכות אחרי 'הבית היהודי'..
 

 
במוזיאון הארכיב הלאומי, שוטטתי בתערוכה 'הקולברסיון'- כלומר השת"פ. (היטלר עם משטר ווישי). אז יש כאן מחשבה מסודרת ועתירת משאבים וכוונה לחינוך קהל באמצעות תערוכות צילום היסטוריות. יש פה תשומת לב רבה לאופן שבו הזיכרון נטמע ויש לנו הרבה מה ללמוד. זה לא ללכת ל'יד ושם' עם הילד בבית הספר, או לחילופין להגיד לעצמנו שהייתי פעם אחת ומספיק לי. זה יומיומי.                         
 
 
הנוף מארמונה של הפרינססה
הפך להיות הנוף ממוזיאון הארכיב הלאומי

לא אלאה בעניני השת"פ של ממשלת צרפת עם הנאצים אבל אחרי התערוכה שוטטתי לבדי באולמות הארמון וצילמתי קצת מחדריו המקסימים. לנו אין כאלו ! ויש כאלו ברחבי אירופה.. שהרי במאה ה-17 היו פזורים כאלו ברחבי אירופה ופריז גם אז הייתה מרכז חשוב ביותר.. ומשום שאני כאן באמצע של אירופה באמצע של פריז, באמצע של הארמון היפהפה הזה- טיילתי בחדרה של הפרינססה, ובחדרו  של אביה, ובטרקלין וכך הלאה כשאני מתארת לעצמי את החיים הללו ששונים היו כנראה בעיקר במידתם מחייהן של פרינססות מצויות בגילאי העשרה. ובעיקר חושבת איך זה להיות לבד בחדרים העצומים הללו.

 

 

כבר בסוף המאה ה-19 הוסב הארמון להיות לארכיב הלאומי. מסביב לאחד האולמות צילומי גדולים  של הארכיב שהזכירו לי את צילומי הספריות של טלי אמתי טביב. ככה אני (אנחנו)– נמצאים כל הזמן סביב טווח האסוציאציות שיש לנו (ועל כן עלינו לשקוד ולהרחיב אותן.. שלא ניתקע על תקליט חלוד).
אורוואה.   
בפוסט הבא שתיכף מעלה.. קורות וולנטיין.. אז קפה אחד.. וחוזרים לכאן..                                                                                                 

יום ראשון, 8 בפברואר 2015

8.2.15 להגיע שוב לאותם המקומות ודגימה של אוכל צרפתי..


 

מראש זו היה התכנון לפריז:  להגיע שוב לאותם המקומות.
בארץ בהיעדר זמן (נדמה תמיד ששעון החול רץ מהר יותר, שזמן הוא משאב שאיננו יודעים להרחיב, איננו מתעכבים כמעט על כלום בעצם - וחבל)- אני חווה מעט פעמים תערוכה יותר מפעם אחת: הגעתי, ראיתי, הספיק כנראה. אני משלימה עם החסרונות (הרבים של צפייה חד פעמית) כיון שגם כך איני מספיקה לראות הכל. אבל כאן- בהינתן לי זמן שמרביתו מיועד לחויית התבוננות וספיגה, הרי מתקיים ההכרח לחזור שוב.
חזרתי שוב אל מוזיאון לואי ויטון, ושוב אל מרכז גאטי& ליריק ואל שניהם אחזור שוב וכנראה שוב. חשוב לדבר בשבחי הפעם השנייה. ככה זה בלגימה השנייה מכוס היין, ככה זה בסקס, ביחסים, בקריאת ספר, כמעט בכל חוייה שנעבור. לפעם השנייה יש טעם אחר.

מוזיאון לואי ויטון:
מדובר באותן התערוכות שראיתי. הפעם אני מסתכלת על עוד דברים: היכלות האמנות החדשים (מוזיאון תל אביב שלנו בכלל זה) הם הקתדרלות החדשות של החילוניים (ולא אני ניסחתי, אני רק חוזרת ומחזקת). אנשים מגיעים בהמוניהם, מסתובבים, משתאים, לא בהכרח מבינים או רוצים להבין או לנקוט עמדה. כל אחד צורך את מה שיכול - ממקומו.            אני אוספת לידיי ברושור חדש וממנו מבינה שקרן לואי ויטון גם תומכת במוסיקאים צעירים ברמה בינלאומית (כינור וצ'לו) ומקיימת בכל חודש ימי מפגש ביניהם, וחלקם פתוחים לקהל. מדובר בנבחרת בינלאומית צעירה ויוצאת דופן. כשאנחנו במקום מתרחשת באודיטוריום חזרה (הנמשכת לפחות 5 שעות). עמדנו בקשב- כחצי שעה. זו צפייה מחנכת: לתרבות של הצטיינות, לשמיעה מוזיקלית. אין מילים בפי. אנסה להגיע (ולהיכנס) לקונצרט החודשי. (אם מצליחים -קונים כרטיס ואז הקונצרט כמובן בישיבה) בארץ איכשהו איני צורכת בכמות שהייתי רוצה את הדבר הנפלא הזה שנמצא בשפע, בקונסברטוריון שטריקר ובמוזיאון תל אביב).
הבוקר קראתי ב'גלריה' של הארץ כתבה (תודה אחותי!) על מוזיאון לואי ויטון ועל התערוכה הבאה שתהיה משל 'אולד מסטרס' ותעלה באביב. האם אני מחכה לה? לא בהכרח. את הבחירה אחרי 2 תערוכות פתיחה בומבסטיות.

את המושבים של האודיטוריום לא רואים בדר"כ.
הם נעלמים אל תוך הפרקט
מתקיימת חזרה ורק מהיציע העליון אפשר לשמוע
 


מרכז גאטי& ליריק:
בזכות שלו- (כבר כתבתי.. אבל 30 שנות הורות מביאות אותי להגיד שוב.. אז מה?!) שהוא מעצב סביבת משחק בסטודיו בחברת משחקי מחשב בארץ, אוצר תערוכות משחקי מחשב ומבין גדול בענינים הללו, הגעתי למקום (שפיזית קרוב אלי) לפני יומיים.

היום אנחנו מגיעים שוב כי היום ננעלת תערוכה אינטראקטיבית שעדיין לא הספקנו לראות. אני בהלם מההשקעה. בעזרים, מקרנים, טכנולגיה.. ילדים והורים צעירים מתרוצצים ב'וונדרלנד' הזה מתוך חדוות גילוי ומשחק. מרכז כזה הוא אופציית החלפה סופר מודרנית ומרתקת של פארקי שעשועים (שהם קצת אנכרוניסטיים). נראה שאלו שעות בילוי מקסימות לילדים והורים בגילאים צעירים. גם שלו וגם אני נהננו להוריד נעליים ולהלך על שטיח רך של מסך העיר פריז כאילו היינו גונדזילה המחסלת את העיר, או להשמיע קולות לתוך כלי שתירגם בעזרת תוכנת מחשב את הקולות לתנועה של אור וכך הלאה.. טכנולגיה ומשחק שהם כיף של גילוי. גירוי נפלא לחושים ולשכל.
מי שעומד נושף לתוך מעין שפופרת שמתמלאת אור
באמצעות הנשיפה מתרחש משהו מקסים על הקיר שממול
וזה נע לעבר הצד השני שבו אדם נוסף עומד ונושף-
המפגש בין 2 הקולות יוצר דברים מקסימים ויזואלית

ערימות חול שעליהן נעים כל מיני יצורים המוקרנים מלמעלה. השטיק הוא שאפשר להטות את העניינים
אפשר לגרום לרעים לזוז לערימה הבאה ולא לחסל את היציורים האחרים.
משחק של חול והנאה שזקוק לשומר מדריך שצמוד למשחקים .

מסך ההליכה על העיר והצעדים כצעדי גונזילהאט אט מפת
העיר המוכרת מוחשכת ונעלמת.
"איך זה להרגיש 'גונדזילה?"

סבא ונכד בעמדת המשחקים שבספרייה


ילדים מתנסים יחד במשחק מחשב באזור הספרייה
 

במקום מסורת  של 'בראנץ' יום א'. המרכז שהוא ארמון לשעבר בבעלות העירייה וניתן על ידי העירייה לידיים הפרטיות המתקצבות ומפעילות את המקום (כך נוצרה סוג של שותפות),מקיים מדי יום א' בראנץ' ייחודי. 1. אוכלים ליטרלי באולם הארמון. 2. שפים צעירים ממסעדות ו'מאכליות' שונות בעיר באים עם מנה שתיים שבחרו (קצת כמו 'טעם העיר' שלנו בזמנו) ומכינים מנות קטנות ומוקפדות. אתה מקבל את התפריט מודפס (יש כמה אופציות), בוחר, משלם , לוקח מהשפים ומוזמן לשבת בשולחן שסומן עבורך כשנכנסת. אפשר להוסיף שתייה והחוייה אותנטית ומזמינה.

 

אם עסקינן באוכל אז הנה החזר חוב קטן ל-2 מקוראי הבלוג שלי: החבר ממסדר אבירי הגריל (הי ארז!) והשכן מהבנין שלי שיודע סוד או שניים בבישול אוכל צרפתי פלצני למשעי (הי איציק!): אחרי חודש נדגמה המסעדה הרצינית הראשונה שלי:

LE BERATAN -בבלוויל. לא רובע מדהים, אבל המסעדה קרובה לתחנת המטרו וקיבלה אחלה שבחים (גלגלתי עליה קודם) ונדגמה באותו השבוע על ידי ידידתי החדשה, האמנית השבדית. המחירים במושגים פריזאיים סבירים (כ-50 יורו לאדם בערב) . אני מבטיחה לעצמי לא לחזור על החוויה במהירות שכן בניגוד לחויית האמנות שנשארת בעיניים ובלב זו- נכנסת אל הבטן ומשם הדרך קצרה אל הריפודים התחתונים. אין לי שום כוונה להשמין מרטבי חמאה ומנדרינות, אפילו לא בעבור בלוג חשוב זה (-:                                                                                           להלן תמונות והסברים:  

 

 

יום שבת, 7 בפברואר 2015

5.2.15 מחשבות על זרות ועל שייכות


מחשבות על זרות ושייכות –

או : התגובה שלי לתגובה שלכם לפוסטים שלי.. (הבנתם?)

שנים מעסיק אותי נושא ה'זהות'. חרטתי אותו על האג'נדה של הגלריה העירונית בראשון לציון. החיפוש  (באמצעות התערוכות המתחלפות) אחר מרכיביה של הזהות הישראלי המרובדת. בעיקרון זה נושא-העל שלי, אם אפשר לקרוא לו כך. הזהות מעסיקה אותי. ממה היא מורכבת, נרבדת, מה מגדיר אותנו. איך רוכשים , משילים זהות. למילה זהות אני צריכה לצרף את הדיון הפנימי ב'שייכות וזרות'.

 

סטארבקס- מה חשבתם??
לא מקום שבו אני חושבת או מהגגת,
אלא מקום 1. מתחממים קצת
2. משתמשים בשירותים
אין מה לשאול מה נפלה עלי כל הפילוסופיה הזו, כי מי שמכיר אותי קצת (לא רק בגלל שיש לי תואר שני בפילוסופיה) אלא בעיקר מהחיים, יודע שמעצם היותי- אני 'חופרת', הופכת כל אבן בחיי, בודקת, לא מניחה, שואלת. אולי אחד המאפיינים שלי היא סקרנות בלתי נלאית (מודה) על כל דבר, אבל בעיקר לעניינם של תהליכים פנימיים המגדירים אדם.

אחת התגובות לפוסטים הייתה "האם אני כבר מרגישה בפריז- במקום"? שאלה מעוררת! (תודה אוסי!)  התשובה תתחיל מדוגמאות: ראידה אדון- אמנית פלשתינית\ישראלית שגרה כאן לידי, לא יכולה להתיק עצמה מהקונפליקט שמחלק אותה (פיזית ונפשית) . האם היא מרגישה במקום? אין ספק שלא. המקום היחידי שהודתה בפניי שבו היא מרגישה שייכות היא-עכו, עיר ילדותה. אני בקרית אמנים בינלאומית בפריז וכולם כאן זרים בעיר ועם זאת יש דבק המחבר בין כולם- האהבה לשפה הבינלאומית שהיא אמנות, שפה בינלאומית משותפת והזרות מעט נשברת בבניין הגדול הזה.

סבי וסבתי פליטי שואה ומחנות ריכוז, באו לארץ צעירים וחיו בה עשרות רבות של שנים. מעולם לא הרגישו שייכים. לא לשם ולא לכאן. דיברו בעיקר פולנית, מצאו חברים 'משם'. קראו בשפתם אבל ידעו ואמרו- שזוהי ארצם והיו ציונים. אמי שנולדה בפולין ובאה ילדה צעירה- גדלה בישראל , שירתה בצבא 'כאילו' התערתה ועם זאת תמיד הדהדה זכרונות אחרים. רק בעשרות שנים האחרונות אני מרגישה את ישראליותה נשלמת. ואני? ברור לי שאני שייכת למולדתי אבל מולדתי משנה פניה באופן שכבר קשה לי לראות אותה ואותי כאחד. ועם זאת- רק איליה אני שייכת. האם זו שייכות בע"מ. האם תחושת השייכות פוקעת? באילו תנאים?
נראה שהשייכות והזרות צמודות. ובזהירות אני מתנסחת וטוענת שזוהי החויה המרכזית בעולם המערבי היום. הגלובליזציה מאפשרת ניוד, תנועה, הגירה ספונטנית, 'הכל בתנועה' אבל השייך \לא שייך -לא מסונכרן לתנועה הזו, הוא מתנייד הרבה יותר לאט, אם בכלל.
אני מוצאת שהשייך\ לא שייך קשור לאופני חינוך ,למשהו מאוד בסיסי בתא המשפחתי הראשוני, לחויה מבית. מה שיאפשר לאדם להרגיש אם הוא יכול להרגיש שייך למקום או לא קשורה למידת הביטחון, היכולת, הפתיחות והמוטיבציה להשתייך. וזה כידוע מאוד אישי. אני מתכוונת להרגשה שבפנים.                                                                                        שוב ושוב מגלה שהגבולות האמיתיים שלנו הם בתוכנו. היכולת לפרוץ אותם- במוחנו. זו הרגשה מצד אחד מעצימה ומצד שני משתקת. אני רואה את שני צידיו של מקל לא ארוך ושני צידיו קשורים. נניח כמו שאנחנו חייבים לראות את הפלשתינים ואותנו. נניח כמו שחייבים לראות את הקשר ההדוק בין המוסרי ללא מוסרי  וכך הלאה. בין זרות לשייכות נמצא מקל הנדודים של הזהות.
מסכמת ושואלת: למה אני יכולה לומר בפה מלא ושלם שאני שייכת? מהי זרות? האם יש לה מועד פקיעת תוקף? האם יש בכלל מצב שבו אפשר שזר יהפוך שייך ? ומנגד- מה משייך אותנו : זכרונות? ריחות? טעמים? אורך הזמן בו אנחנו נמצאים במקום? האם יש דבר שיעיד על כך שאיננו זרים יותר?

אני לא יודעת. אשמח אם תספרו לי.
טוב, משחררת חויות תרבותיות :

תערוכה על 'האינדיגו'= הצבע הכחול. ממול לסיטה משתקף בנין\ ארמון יפהפה, היסטורי. שרידיו מתוארכים מהמאה ה-13. עבר מיני גלגולים והיום הוא 'ביביליוטק' – ספרייה המוקדשת לנושאים מסויימים. במקום מוצגת תערוכה דידקטית מקסימה (שאינה חובה) על הצבע הכחול. משהו נשאר להם לצרפתים מתקופת היותם אמפריה. תערוכת נושא- והסקירה עולמית.. כמו שנניח שליחיו של נפוליאון היו רוצים לספר לעם שגר בפריז בעיר היפה, על מוצאות האינדיגו. בתערוכה סרטים המציגים 'ילידים' המספרים בצרפתית (נו ברור קונגו וכד' היו קולוניות..) על איך עושים את זה באפריקה  ובדרום אמריקה ואיפה לא. תלבושות מכל העולם, תליה מרהיבה בהרבה חדרים, המון גוונים של כחול! לא תענוג, כן חוייה!

בית גאטי & ליריק- מרכז לתרבות דגיטלית. שלו בני הגיע לסופ"ש קצר בפריז. זה היום הכי קר.. שלג בצהריים וקר, אבל המרכז לתרבות דיגיטלית אינו רחוק ואנחנו צועדים. המרכז שוקק תלמידים ומבוגרים. בזכותו לומדת על עולם תרבותי שלם  וחדש. המקום הפועל כמרכז חויה, למידה, פנאי ובעיקר תרבות.

אזור צפייה אישי בסרטי אנימיצה נבחרים
ישבתי בנחת וצפיתי כשלצידי אישה כבת 70 פלוס
מקום לכל הגילאים.

יש ספריה, ובית קפה, וחנות, ותערוכה אינטראקטיבית, וחללי תצוגה, וחללי למידה 
וכל אלו ביחד!! בתחושה של זרימה בין החללים
ושקט ותרבות (דיגיטלית)
שלו בני בדרכו, בין הנחשונים שמדברים, אוצרים ומביאים מזה שנים תערוכות משחקי מחשב לתודעה האמנותית\ ציבורית בארץ. זו השנה ה-4 שהוא אוצר את תערוכת משחקי המחשב בפסטיבל 'פרינט סקרין' במדיטק בחולון ובין שאר הדברים - זה כיף גדול להסתובב איתו. הוא מאיר לי את הדרך.

תערוכה שבה מוצגים 8 משחקי מחשב תחת תימה מסויימת וילדים יושבים ומשחקים. (לא משחקי מלחמה והרג אלא משחקים אחרים). תענוג וחומר למחשבה (אין בארץ מקום כזה וזה לגמרי חלום ששלו מסתובב איתו בבטן.. כבר כמה שנים ובטוחני שמתישהו- יגשים ויהיה גם לנו מקום נפלא כזה ).

 
אחת התגובות לפוסטים שקיבלתי לאחרונה הייתה שבפריז תענוגות התרבותיים אינם מתמצים רק באמנות אלא הם רחבים יותר.. ברור... ! (תודה קלאודיה) אבל.. מה לעשות שמה שאני כובת עליו זה מה שהכי מענין אותי! 
לא מענין אותי למשל לספר על צמחוניותי ועל הבישולים הנפלאים שאני עושה לי במטבחי הפיציפון, (מפרודוקטים נפלאים שיש כאן בשפע). אני יכולה לספר על עשרות חנויות השוקולד המ ע ל פ ו ת . אבל תארו לעצמכם שעבר חודש כאן ולא טעמתי כזרת שוקולד. לא יודעת למה.. פשוט לא קרה ! אתמול החלטתי ועיריתי לתוכי (באחלה ברסרי) קרפ שוקולד ובננה. נשארתי בחיים.
מטרת נסיעתי המוצהרת הייתה לקבל אל תוכי מקסימום ממה שיש לעיר להציע בתחום האמנותי. לשכלל את המבט האוצרותי, וידעתי שעם חלוף הזמן ישתכלל גם המבט פנימה.
כל אחד יכול להציע את מה שהוא יכול (-:

התגובה האחרונה שאתייחס אילה היום הייתה ההמלצה "לא רק להתרוצץ בין מוזיאונים, אלא גם להנות מלא לעשות דבר נניח בבית קפה"- (תודה איציק!) אתה צודק. מחכה שטיפה יתחמם כדי לבדוק אם העצלות יושבת עלי..

כש-10 משאיות ציוד הסרטה \קולנוע פורקות ציוד על הגשר שהרגע עברת
קשה לעבור לסדר היום,
אני חושבת על הדם יזע ודמעות שעובר \יעבור הבן שלי שחולם קולנוע מאז בית ספר תיכון,
על המאמץ העצום בארגון והשגת חסויות . ה
עיר היפה במרכז אירופה -היא אתר מופלא לצילומי סצנות למיליון סרטים שכרגע נרקמים..
וזה סוג המפגשים הכמעט יומיומיים בעיר שפרטיה וסך מרכיביה- נפלאים..

ההוטל ד'ה וויל - בית העיריה - כל כך מרשים.
בכל שעה של היום הוא נראה קצת אחרת
ואני לא יכולה שלא לצלם או להצטלם על רקעו. רפלקס של תיירת.
 אז לשאלה הראשונה עליה עניתי בפוסט-
אני לא יכולה להרגיש
'שהמקום שלי'.. איני שייכת. אולי תיירת מתמשכת.. זו תהיה ההגדרה
אני כל כך נהנית!
 

 

 

 

 

יום ראשון, 1 בפברואר 2015

1.2.15 קר בפריז, קרטייה פאונדיישן ומוזיאון לואי ויטון



כעת משאיל (שבלעדיו- אין אין אין) הגיע אלי בפעם השנייה ולשבוע, התערבב האישי וגלש לתוך הסקציה התרבותית. מה שמתחדד לי הם הגבולות שלי. איתו הגבולות מתרחבים. כמו כלב שמסמן את הטריטוריה כך אני.. זוכרת חנויות, מקומות, דרך, וכשהוא מגיע אנחנו גומעים יחד ברגל עוד רובע ועוד רובע ופתאום הכל מתרחב. ת ע נ ו ג.

יום א' שלי מתחיל בשיעור האטה יוגה במרכז יוגה בגדה השמאלית.  14 יורו לשיעור (קהילתי - יש אחד כזה בשבוע) שיעור מדוייק (ובצרפתית שוטפת). מזל שאת שפת היוגה (בינלאומית) אני מכירה מהבית.
פואיה הכניסה למרכז היוגה.
מים וג'ינג'ר לבאים.
 מורידים נעליים ונמצאים בשקט.

קר פה מאוד. למרות הגופיות וסריגי קשמיר ומעיל הפוך המצוין (תודה אמא), עדיין קרר.. בידיים, בפנים, ברגליים, איפה שלקור נוח. כל היום מסתובבת בחוץ וקור, יום אחרי יום. ינואר פברואר אינם מומלצים לתיירות בפריז. זה לא נוח ואין להשוות זאת לחורף הישראלי הנהדר. אבל תחת הנסיבות -אני כאן ואני לא מוותרת: מוזיאון ביום.. ויש מה לראות.

מתחילים:
חצינו את הנהר וטיילנו שעה קלה ברגל לכיוון מונפרנס אל המוזיאון לאמנות של קרטייה פאונדיישן. ואוהו ואוהו ואוהו.  המגה-ארכיטקט ז'אן נובל בנה בשנות ה-90 את המבנה הזה (כמו גם את LAMI= אינסטיטוט ל'מונד ערב) והוא כמובן יוצא דופן. מאוד ז'אן נובלי. כלומר 'גברי'- חשוף, שלדי, מענין ומאתגר באופן רב את המציגים (או אפשר לנסח: את המגה-ארכיטקט פחות מענין מה צריך להיות גודלם האופטימלי של חללי התצוגה או מהם תנאי התצוגה האופטימלים. העיקר שיבואו בשביל לראות את הבנין וכך אכן בעולם..)
הבנין יושב בשדרה פריזאית טיפוסית אבל הוא 'מיני-עולם'. סביבו גן כמעט זני שמקיפו, עם סלעייה, ואובייקטים אומנותיים (שאראה רק באביב כי כשקררר רוצים רק להיכנס פנימה) . הגן משתקף בתוך הבניין ומכל עבר והפנים גולש כמובן לחוץ. הבנין -זכוכית ושלדת פלדה והתחושה שהגן מעניק- מאוד נעימה. קונטרסט לאופיו של המוזיאון. 2 חללים עצומים וגבוהים נפרשים בכניסה. לכבוד 30 שנים לקרן קרטייה- התבקשו צמד אדריכלים אמריקאיים נודע (אליזבט דילר וריקרדו סקופידיו) המתמחים בבניית מוזיאונים והרחבות למוזיאונים ובתערוכות אינטרדיסיפלינריות שוברות גבולות..(הנה ניסחתי משהו מעורפל ותיכף תבינו למה) להכין אינסטליישן 'סייט ספיסיפיק' למקום. העבודה הוצגה כמעט שנה ויורדת באמצע פברואר. באולם אחד דלי פלסטיק אדום מלא מים והוא מטייל חופשי (כמו רובוט שמנקה את הבית) כשבתוכו שקועה מצלמה. מדי פעם נשמע קולה המוקצן של טיפה הנופלת מגובה. המבקרים המומים, עוברים לאולם ענק ושקוף ונוסף- ממול. במרכז החלל ותופס את מרביתו -מסך הקרנה עצום ונמוך מאוד (בערך בגובה 70 ס"מ) התלוי מלמעלה כשההקרנה היא מתחתיו. מיטות מיוחדות על גלגלים (ונוחות) נמצאות בצד והצופה מוזמן לשכב על המיטה ולנוע לעבר המסך, מתחתיו. מוזיקה מודרנית ומענינת ברקע וההקרנה היא של מה 'שרואה המצלמה שבדלי' באולם הסמוך. מענין, מדיטטיבי, ניסויי, מדבר עם עולם טכנולוגי חדש, עם סביבה ארכיטקטונית, עם הצופה. מאתגר -זו המילה.
 


 

מתרוממים מהשנטי ויורדים לתערוכה הקבוצתית הנקראת 'המתיישבים'. פטי סמית, דיויד לינץ', פרנסיס בייקון, ג'ולרמו קואיטקה ועוד. ושוב: מרתק ומאתגר. מסך ענק, תמונות, אובייקטים בחדרים עצומים ומוחשכים. מיטות כורסא נוחות והצופה מוזמן לסייר, להישאר, לשבת, לנוח, לנסות לבנות את הסיפור שלו לתערוכה. מהצד בוקעים קולות -פטי סמית קוראת סיפור ארוך באנגלית שכתב דיויד לינץ' על אנטילופה המטיילת בעיר ויש לה סיפור כמעט של אהבה עם אדם. כל כך אחר. כל כך מושקע, כל כך מאתגר. בכל מקום הרבה כוח אדם, ואם רק רוצים- הם יסבירו ויתווכו בנועם. וואוהו- אמרתי. אני ממשיכה להתפעל.
סביבת הצפייה בקומת התערוכה 'המתיישבים'
מאפשרת לחוות איך שרוצים את התערוכה. נהדר!
 

יש פרספציה מוטעית הטוענת שהצרפתים מאוד שמרניים באמנות עכשווית. המציאות אומרת שממש לא. הם מציגים אמנות נהדרת מכל העולם, באוצרות אמיצה, יוצאת דופן, המוגשת באופן מענין לצופה והצופים הרבים מכבדים את המקומות ואת המאמץ. (בגלריות- אנחנו בסיפור אחר- אבל אלו עסקים פרטיים הנבדלים לגמרי בשיקוליהם מן המוסדות הציבוריים שאני מטיילת בהם ושבהם ראוי לטייל).  

תורים- בכל מקום יש כאן תורים: בבולנג'רי, בקפה, בכניסה למסעדה, בכניסה למוזיאון. תורים שנמשכים לעיתים שעה וחצי או שעתיים והם עומדים, נינוחים, רגילים, בקור.. עומדים! שיעור גדול עבורי.

מוזיאון לואי ויטון- נפתח בשנת 2014, והוא הבון טון האחרון.. למרות מזג האויר אני 'מחליטה' בזכות האמיץ שאיתי שיאללה הולכים על זה, אפילו שקררר.
אם יורדים לבחנת המטרו הנכונה (sablons), ממנה ההליכה היא סבירה וקצרה יחסית. הבנין מתגלה חיש מהר והוא          מ ר ש י ם.(חסרה לי מילה חדשה מרוב..ושחקתי את ה'וואוהו' שלי לגמרי) . נסעתי במיוחד לבילבאו לראות את המוזיאון לאמנות שבנה פרנק גרי (כמעט כל מי שמגיע לבילבאו עושה זאת במיוחד שהרי אין לעיר יותר מדי מה להציע). אין ספק שמוזיאון לואי ויטון שבנה פרנק גרי (בן ה-84 ) הוא גולת כותרת ארכיטקטונית גם עבורו.
התור בכניסה, מאלץ אותי להתבונן בכל הפרטים הנפלאים מבחוץ. בהתחלה נדמה הבנין כתיבת נוח מודרנית שהתפרקה אלי חוף (מפל מים מרהיב על מדרגות נפלאות בחוץ), אחר כך כשנכנסים ומסיירים בתערוכה הדידקטית והמצויינת (יורדת באמצע פברואר על הפרויקט של פרנק גרי ) נראה לי הבנין  יותר כמו חיה עצומה, גיגנטית שנחתה מהחלל אל אמצע היער ובבת אחת האירה את כל היער.

בפואייה  הכניסה המרשים- כמו בתחנת רכבת הומה,
+דגים מעופפים במסעדה
מכאן עולים ויורדים ונעים אל התערוכות ואל האוספים



מסך ענק מציג במהירות את כל מהלך הבנייה (כנראה על מנוף אחד הותקנה מצלמה שעקבה במשך שנים אחר הבנייה) ועשרות דגמים של הבנין מוצגים ובאמצעותם מתואר התהליך. הסקיצות של גרי התחילו ב-2005 והבניין נפתח ב-2014. לא נראה שהיו כאן 'רידודים' ואילוצים תקציביים. הלכו על כל הקופה. הכל קום איל פו. וואוהו עצום- עצום- עצום.
אחת מסקיצות היד הראשונות של פרנק גרי
של מוזיאון לואי ויטון




התערוכה השנייה והמאוד מוצלחת ( שגם היא יורדת בפברואר- כמה חבל) היא של המגה- אמן אליאפור אליסון. אמן ממוצא איסלנדי שתמיד מתייחס אל אקלים באיזה אופן בעבודותיו.אפשר לחוש את האיסלנדיות שלו. בטייט מודרן העמיד לפני שנים שמש עצומה והאנגלים שכבו תחתיה ודמיינו שהם משתזפים. כאן התערוכה נקראת 'contact' , מגע, קשר. אנשים מטיילים בחללים מוחשכים שבהם 'טריקים אופטיים' חכמים והתחושה נפלאה. כאילו יצאנו לטייל קצת מחוץ לכדור הארץ. ומצד שני עם הרבה אנשים מסביב. מיוחד. התערוכה מסתיימת בחוץ כשהוא ממשיך להוביל את הצופה אל מפל המים של פרנק גרי תוך שהצופה משתקף לעצמו בעשרות מראות ובמרחקים שונים. תענוג מדיטטיבי, שפותח את הראש.
אנחנו משתקפים בעבודה המופלאה של אליאפור אליסון
מילים לא יכולות להעביר את חויית השיטוט הזה

כנ"ל. בתוך חדר עצום אנחנו מסתובבים ומרגישים כבלויין

כמו מערבולת שיבולת נראה הפסל הזה

יציאה מחוץ לבנין,
התערוכה נמשכת עם משטחי המראות והאור הצהוב
עד שעבודת אליאפור אליסון ועבודתו של פרנק גרי הולכות האחת בתוך השנייה

 

כנגד הדבר העצום והמיוחד הזה שאר קומות המוזיאון משמימות וגורמות לפיהוק אצל מתבונן בר דעת.הבחירה הכאילו מושכלת של עבודות האוסף של ויטון מופיעה בטקסט המלווה אבל בפועל הסתמיות חוגגת וההקשר תמוה. יש עבודות נהדרות של ג'קומטי. יש עבודות חביבות של אנט מסאג'ה, יש עבודה מצמררת ומחוץ להקשרה של מאוריצו קאטאלן, ועוד אחת של נאם ג'ון פאי- ומולן אוסף דברים הזויים ומיותרים שמציגים את האמנות העכשויית כדקורציה ולא במיטבה. אבל העושר של בנין המוזיאון מאפיל על הכל.לא הייתי במוזיאון כזה כבר שנים. הוא אתגר מטורף לאוצריו (שהרי לא ממש חשבו על הגודל האופטימלי של חללי התצוגה). אבל אין כנראה תייר בפריז שלא מגיע למוזיאון- וזה מספיק בשביל למשוך קדימה לפחות עוד יובל שנים . בעיני בניין המוזיאון וחויית השיטוט בו היא MUST בכל טיול עתידי לפריז.
על המרפסת המרהיבה עומדת עבודת אמנות
ארכיאולוגיה אנושית על טנק מים.
 טעמי האוצרותי- מסרב לעבודה..

ועוד סירוב שלי לטעמם האוצרותי של אנשי קרן לואי ויטון:
 מגה דמות בחור בבוץ- מכוער ולא מרשים אפילו שמדובר בפסל בגובה כ-6 מטרים לפחות

מאוריציו קטלן
בעבודה טובה ומצמררת לטעמי- נטולת הקשר למקום 
וולכת לאיבוד בחללים העצומים.
 

האייפל המטורף הזה שבנו אותו ב-1900(!), הפומפידו, הלואי ויטון, האינסטיטוט ל'מונד ערב, הקרטייה פאונדיישן, הפירמידה בלובר וכך הלאה.. איזה אומץ ציבורי צריכה עיריית פריז כדי לאשר מבנים כל כך שנויים במחלוקת. אומץ עצום ונפלא. זה לדעתי חלק ממה שממשיך ומעניק לפריז את היכולת למשוך עוד ועוד תיירים ולא רק לשכיות הלובר, ארמונות נפוליאון, או הנוטרדם אלא גם אל החדש, המוזר והמפתה לא פחות.

ליד הבית בספרייה העירונית יש תערוכה שמדברת על הצבע הכחול - האינדיגו. תלבושות ובדים בצבעי אינדיגו מכל העולם. תהליך עשיית הצבע. רצינות מרהיבה. כיף קטן לב=סיום היום שנייה לפני שנכנסים לחימום בדירונת.. ומפשירים.
מון אמי\ מון מרי
על מרפסת הלואי ויטון..