מראש זו היה התכנון לפריז: להגיע שוב לאותם
המקומות.
בארץ בהיעדר זמן (נדמה תמיד ששעון החול רץ מהר יותר, שזמן הוא משאב שאיננו
יודעים להרחיב, איננו מתעכבים כמעט על כלום בעצם - וחבל)- אני חווה
מעט פעמים תערוכה יותר מפעם אחת: הגעתי, ראיתי, הספיק
כנראה. אני משלימה עם החסרונות (הרבים של צפייה חד פעמית) כיון שגם כך איני מספיקה לראות הכל. אבל כאן-
בהינתן לי זמן שמרביתו מיועד לחויית התבוננות וספיגה, הרי מתקיים ההכרח לחזור
שוב.
חזרתי שוב אל מוזיאון לואי ויטון,
ושוב אל מרכז גאטי& ליריק ואל שניהם אחזור שוב וכנראה
שוב. חשוב לדבר בשבחי הפעם השנייה. ככה זה בלגימה השנייה מכוס היין, ככה זה בסקס,
ביחסים, בקריאת ספר, כמעט בכל חוייה שנעבור. לפעם השנייה יש טעם אחר.
מוזיאון לואי ויטון:
מדובר באותן התערוכות שראיתי. הפעם
אני מסתכלת על עוד דברים: היכלות האמנות החדשים (מוזיאון תל אביב שלנו בכלל זה) הם
הקתדרלות החדשות של החילוניים (ולא אני ניסחתי, אני רק חוזרת ומחזקת). אנשים מגיעים
בהמוניהם, מסתובבים, משתאים, לא בהכרח מבינים או רוצים להבין או לנקוט עמדה. כל
אחד צורך את מה שיכול - ממקומו. אני אוספת לידיי ברושור חדש וממנו מבינה שקרן לואי
ויטון גם תומכת במוסיקאים צעירים ברמה בינלאומית (כינור וצ'לו) ומקיימת בכל חודש ימי
מפגש ביניהם, וחלקם פתוחים לקהל. מדובר בנבחרת בינלאומית צעירה ויוצאת דופן. כשאנחנו
במקום מתרחשת באודיטוריום חזרה (הנמשכת לפחות 5 שעות). עמדנו בקשב- כחצי שעה. זו
צפייה מחנכת: לתרבות של הצטיינות, לשמיעה מוזיקלית. אין מילים בפי. אנסה להגיע (ולהיכנס)
לקונצרט החודשי. (אם מצליחים -קונים כרטיס ואז הקונצרט כמובן בישיבה) בארץ איכשהו
איני צורכת בכמות שהייתי רוצה את הדבר הנפלא הזה שנמצא בשפע, בקונסברטוריון שטריקר ובמוזיאון תל אביב).
הבוקר קראתי ב'גלריה' של הארץ כתבה
(תודה אחותי!) על מוזיאון לואי ויטון ועל התערוכה הבאה שתהיה משל 'אולד מסטרס'
ותעלה באביב. האם אני מחכה לה? לא בהכרח. את הבחירה אחרי 2 תערוכות פתיחה
בומבסטיות.
 |
| את המושבים של האודיטוריום לא רואים בדר"כ. הם נעלמים אל תוך הפרקט מתקיימת חזרה ורק מהיציע העליון אפשר לשמוע |
מרכז גאטי& ליריק:
בזכות שלו- (כבר כתבתי.. אבל 30 שנות
הורות מביאות אותי להגיד שוב.. אז מה?!) שהוא מעצב סביבת משחק בסטודיו בחברת משחקי
מחשב בארץ, אוצר תערוכות משחקי מחשב ומבין גדול בענינים הללו, הגעתי למקום (שפיזית
קרוב אלי) לפני יומיים.
היום אנחנו מגיעים שוב כי היום ננעלת
תערוכה אינטראקטיבית שעדיין לא הספקנו לראות. אני בהלם מההשקעה. בעזרים, מקרנים, טכנולגיה..
ילדים והורים צעירים מתרוצצים ב'וונדרלנד' הזה מתוך חדוות גילוי ומשחק. מרכז כזה
הוא אופציית החלפה סופר מודרנית ומרתקת של פארקי שעשועים (שהם קצת אנכרוניסטיים).
נראה שאלו שעות בילוי מקסימות לילדים והורים בגילאים צעירים. גם שלו וגם אני נהננו
להוריד נעליים ולהלך על שטיח רך של מסך העיר פריז כאילו היינו גונדזילה המחסלת את
העיר, או להשמיע קולות לתוך כלי שתירגם בעזרת תוכנת מחשב את הקולות לתנועה של אור
וכך הלאה.. טכנולגיה ומשחק שהם כיף של גילוי. גירוי נפלא לחושים ולשכל.
 |
| מי שעומד נושף לתוך מעין שפופרת שמתמלאת אור באמצעות הנשיפה מתרחש משהו מקסים על הקיר שממול וזה נע לעבר הצד השני שבו אדם נוסף עומד ונושף- המפגש בין 2 הקולות יוצר דברים מקסימים ויזואלית |
 |
| ערימות חול שעליהן נעים כל מיני יצורים המוקרנים מלמעלה. השטיק הוא שאפשר להטות את העניינים אפשר לגרום לרעים לזוז לערימה הבאה ולא לחסל את היציורים האחרים. משחק של חול והנאה שזקוק לשומר מדריך שצמוד למשחקים . |
 |
| מסך ההליכה על העיר והצעדים כצעדי גונזילהאט אט מפת העיר המוכרת מוחשכת ונעלמת. "איך זה להרגיש 'גונדזילה?" |
 |
| סבא ונכד בעמדת המשחקים שבספרייה |
 |
| ילדים מתנסים יחד במשחק מחשב באזור הספרייה |
במקום מסורת של 'בראנץ' יום
א'. המרכז שהוא ארמון לשעבר בבעלות העירייה וניתן על ידי העירייה לידיים הפרטיות
המתקצבות ומפעילות את המקום (כך נוצרה סוג של שותפות),מקיים מדי יום א' בראנץ'
ייחודי. 1. אוכלים ליטרלי באולם הארמון. 2. שפים צעירים ממסעדות ו'מאכליות' שונות בעיר
באים עם מנה שתיים שבחרו (קצת כמו 'טעם העיר' שלנו בזמנו) ומכינים מנות קטנות
ומוקפדות. אתה מקבל את התפריט מודפס (יש כמה אופציות), בוחר, משלם , לוקח מהשפים
ומוזמן לשבת בשולחן שסומן עבורך כשנכנסת. אפשר להוסיף שתייה והחוייה אותנטית
ומזמינה.
אם עסקינן באוכל אז הנה החזר חוב קטן ל-2
מקוראי הבלוג שלי: החבר ממסדר אבירי הגריל (הי ארז!) והשכן מהבנין שלי שיודע סוד
או שניים בבישול אוכל צרפתי פלצני למשעי (הי איציק!): אחרי חודש נדגמה המסעדה
הרצינית הראשונה שלי:
LE BERATAN -בבלוויל.
לא רובע מדהים, אבל המסעדה קרובה לתחנת המטרו וקיבלה אחלה שבחים (גלגלתי עליה קודם)
ונדגמה באותו השבוע על ידי ידידתי החדשה, האמנית השבדית. המחירים במושגים פריזאיים
סבירים (כ-50 יורו לאדם בערב) . אני מבטיחה לעצמי לא לחזור על החוויה במהירות שכן
בניגוד לחויית האמנות שנשארת בעיניים ובלב זו- נכנסת אל הבטן ומשם הדרך קצרה אל
הריפודים התחתונים. אין לי שום כוונה להשמין מרטבי חמאה ומנדרינות, אפילו לא בעבור
בלוג חשוב זה (-: להלן
תמונות והסברים:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה