1.2.15 קר בפריז, קרטייה פאונדיישן ומוזיאון לואי ויטון

כעת משאיל (שבלעדיו- אין אין אין) הגיע אלי בפעם השנייה ולשבוע, התערבב האישי וגלש לתוך הסקציה התרבותית. מה שמתחדד לי הם הגבולות שלי. איתו הגבולות מתרחבים. כמו כלב שמסמן את הטריטוריה כך אני.. זוכרת חנויות, מקומות, דרך, וכשהוא מגיע אנחנו גומעים יחד ברגל עוד רובע ועוד רובע ופתאום הכל מתרחב. ת ע נ ו ג.

יום א' שלי מתחיל בשיעור האטה יוגה במרכז יוגה בגדה השמאלית.  14 יורו לשיעור (קהילתי - יש אחד כזה בשבוע) שיעור מדוייק (ובצרפתית שוטפת). מזל שאת שפת היוגה (בינלאומית) אני מכירה מהבית.

פואיה הכניסה למרכז היוגה.
מים וג'ינג'ר לבאים.
 מורידים נעליים ונמצאים בשקט.

קר פה מאוד. למרות הגופיות וסריגי קשמיר ומעיל הפוך המצוין (תודה אמא), עדיין קרר.. בידיים, בפנים, ברגליים, איפה שלקור נוח. כל היום מסתובבת בחוץ וקור, יום אחרי יום. ינואר פברואר אינם מומלצים לתיירות בפריז. זה לא נוח ואין להשוות זאת לחורף הישראלי הנהדר. אבל תחת הנסיבות -אני כאן ואני לא מוותרת: מוזיאון ביום.. ויש מה לראות.

מתחילים:

חצינו את הנהר וטיילנו שעה קלה ברגל לכיוון מונפרנס אל המוזיאון לאמנות של קרטייה פאונדיישן. ואוהו ואוהו ואוהו.  המגה-ארכיטקט ז'אן נובל בנה בשנות ה-90 את המבנה הזה (כמו גם את LAMI= אינסטיטוט ל'מונד ערב) והוא כמובן יוצא דופן. מאוד ז'אן נובלי. כלומר 'גברי'- חשוף, שלדי, מענין ומאתגר באופן רב את המציגים (או אפשר לנסח: את המגה-ארכיטקט פחות מענין מה צריך להיות גודלם האופטימלי של חללי התצוגה או מהם תנאי התצוגה האופטימלים. העיקר שיבואו בשביל לראות את הבנין וכך אכן בעולם..)

הבנין יושב בשדרה פריזאית טיפוסית אבל הוא 'מיני-עולם'. סביבו גן כמעט זני שמקיפו, עם סלעייה, ואובייקטים אומנותיים (שאראה רק באביב כי כשקררר רוצים רק להיכנס פנימה) . הגן משתקף בתוך הבניין ומכל עבר והפנים גולש כמובן לחוץ. הבנין -זכוכית ושלדת פלדה והתחושה שהגן מעניק- מאוד נעימה. קונטרסט לאופיו של המוזיאון. 2 חללים עצומים וגבוהים נפרשים בכניסה. לכבוד 30 שנים לקרן קרטייה- התבקשו צמד אדריכלים אמריקאיים נודע (אליזבט דילר וריקרדו סקופידיו) המתמחים בבניית מוזיאונים והרחבות למוזיאונים ובתערוכות אינטרדיסיפלינריות שוברות גבולות..(הנה ניסחתי משהו מעורפל ותיכף תבינו למה) להכין אינסטליישן 'סייט ספיסיפיק' למקום. העבודה הוצגה כמעט שנה ויורדת באמצע פברואר. באולם אחד דלי פלסטיק אדום מלא מים והוא מטייל חופשי (כמו רובוט שמנקה את הבית) כשבתוכו שקועה מצלמה. מדי פעם נשמע קולה המוקצן של טיפה הנופלת מגובה. המבקרים המומים, עוברים לאולם ענק ושקוף ונוסף- ממול. במרכז החלל ותופס את מרביתו -מסך הקרנה עצום ונמוך מאוד (בערך בגובה 70 ס"מ) התלוי מלמעלה כשההקרנה היא מתחתיו. מיטות מיוחדות על גלגלים (ונוחות) נמצאות בצד והצופה מוזמן לשכב על המיטה ולנוע לעבר המסך, מתחתיו. מוזיקה מודרנית ומענינת ברקע וההקרנה היא של מה 'שרואה המצלמה שבדלי' באולם הסמוך. מענין, מדיטטיבי, ניסויי, מדבר עם עולם טכנולוגי חדש, עם סביבה ארכיטקטונית, עם הצופה. מאתגר -זו המילה.

 

 

מתרוממים מהשנטי ויורדים לתערוכה הקבוצתית הנקראת 'המתיישבים'. פטי סמית, דיויד לינץ', פרנסיס בייקון, ג'ולרמו קואיטקה ועוד. ושוב: מרתק ומאתגר. מסך ענק, תמונות, אובייקטים בחדרים עצומים ומוחשכים. מיטות כורסא נוחות והצופה מוזמן לסייר, להישאר, לשבת, לנוח, לנסות לבנות את הסיפור שלו לתערוכה. מהצד בוקעים קולות -פטי סמית קוראת סיפור ארוך באנגלית שכתב דיויד לינץ' על אנטילופה המטיילת בעיר ויש לה סיפור כמעט של אהבה עם אדם. כל כך אחר. כל כך מושקע, כל כך מאתגר. בכל מקום הרבה כוח אדם, ואם רק רוצים- הם יסבירו ויתווכו בנועם. וואוהו- אמרתי. אני ממשיכה להתפעל.

סביבת הצפייה בקומת התערוכה 'המתיישבים'
מאפשרת לחוות איך שרוצים את התערוכה. נהדר!

 

יש פרספציה מוטעית הטוענת שהצרפתים מאוד שמרניים באמנות עכשווית. המציאות אומרת שממש לא. הם מציגים אמנות נהדרת מכל העולם, באוצרות אמיצה, יוצאת דופן, המוגשת באופן מענין לצופה והצופים הרבים מכבדים את המקומות ואת המאמץ. (בגלריות- אנחנו בסיפור אחר- אבל אלו עסקים פרטיים הנבדלים לגמרי בשיקוליהם מן המוסדות הציבוריים שאני מטיילת בהם ושבהם ראוי לטייל).  

תורים- בכל מקום יש כאן תורים: בבולנג'רי, בקפה, בכניסה למסעדה, בכניסה למוזיאון. תורים שנמשכים לעיתים שעה וחצי או שעתיים והם עומדים, נינוחים, רגילים, בקור.. עומדים! שיעור גדול עבורי.

מוזיאון לואי ויטון- נפתח בשנת 2014, והוא הבון טון האחרון.. למרות מזג האויר אני 'מחליטה' בזכות האמיץ שאיתי שיאללה הולכים על זה, אפילו שקררר.

אם יורדים לבחנת המטרו הנכונה (sablons), ממנה ההליכה היא סבירה וקצרה יחסית. הבנין מתגלה חיש מהר והוא          מ ר ש י ם.(חסרה לי מילה חדשה מרוב..ושחקתי את ה'וואוהו' שלי לגמרי) . נסעתי במיוחד לבילבאו לראות את המוזיאון לאמנות שבנה פרנק גרי (כמעט כל מי שמגיע לבילבאו עושה זאת במיוחד שהרי אין לעיר יותר מדי מה להציע). אין ספק שמוזיאון לואי ויטון שבנה פרנק גרי (בן ה-84 ) הוא גולת כותרת ארכיטקטונית גם עבורו.
התור בכניסה, מאלץ אותי להתבונן בכל הפרטים הנפלאים מבחוץ. בהתחלה נדמה הבנין כתיבת נוח מודרנית שהתפרקה אלי חוף (מפל מים מרהיב על מדרגות נפלאות בחוץ), אחר כך כשנכנסים ומסיירים בתערוכה הדידקטית והמצויינת (יורדת באמצע פברואר על הפרויקט של פרנק גרי ) נראה לי הבנין  יותר כמו חיה עצומה, גיגנטית שנחתה מהחלל אל אמצע היער ובבת אחת האירה את כל היער.

בפואייה  הכניסה המרשים- כמו בתחנת רכבת הומה,
+דגים מעופפים במסעדה
מכאן עולים ויורדים ונעים אל התערוכות ואל האוספים

מסך ענק מציג במהירות את כל מהלך הבנייה (כנראה על מנוף אחד הותקנה מצלמה שעקבה במשך שנים אחר הבנייה) ועשרות דגמים של הבנין מוצגים ובאמצעותם מתואר התהליך. הסקיצות של גרי התחילו ב-2005 והבניין נפתח ב-2014. לא נראה שהיו כאן 'רידודים' ואילוצים תקציביים. הלכו על כל הקופה. הכל קום איל פו. וואוהו עצום- עצום- עצום.

אחת מסקיצות היד הראשונות של פרנק גרי
של מוזיאון לואי ויטון

התערוכה השנייה והמאוד מוצלחת ( שגם היא יורדת בפברואר- כמה חבל) היא של המגה- אמן אליאפור אליסון. אמן ממוצא איסלנדי שתמיד מתייחס אל אקלים באיזה אופן בעבודותיו.אפשר לחוש את האיסלנדיות שלו. בטייט מודרן העמיד לפני שנים שמש עצומה והאנגלים שכבו תחתיה ודמיינו שהם משתזפים. כאן התערוכה נקראת 'contact' , מגע, קשר. אנשים מטיילים בחללים מוחשכים שבהם 'טריקים אופטיים' חכמים והתחושה נפלאה. כאילו יצאנו לטייל קצת מחוץ לכדור הארץ. ומצד שני עם הרבה אנשים מסביב. מיוחד. התערוכה מסתיימת בחוץ כשהוא ממשיך להוביל את הצופה אל מפל המים של פרנק גרי תוך שהצופה משתקף לעצמו בעשרות מראות ובמרחקים שונים. תענוג מדיטטיבי, שפותח את הראש.

אנחנו משתקפים בעבודה המופלאה של אליאפור אליסון
מילים לא יכולות להעביר את חויית השיטוט הזה

כנ"ל. בתוך חדר עצום אנחנו מסתובבים ומרגישים כבלויין

כמו מערבולת שיבולת נראה הפסל הזה

יציאה מחוץ לבנין,
התערוכה נמשכת עם משטחי המראות והאור הצהוב
עד שעבודת אליאפור אליסון ועבודתו של פרנק גרי הולכות האחת בתוך השנייה

 

כנגד הדבר העצום והמיוחד הזה שאר קומות המוזיאון משמימות וגורמות לפיהוק אצל מתבונן בר דעת.הבחירה הכאילו מושכלת של עבודות האוסף של ויטון מופיעה בטקסט המלווה אבל בפועל הסתמיות חוגגת וההקשר תמוה. יש עבודות נהדרות של ג'קומטי. יש עבודות חביבות של אנט מסאג'ה, יש עבודה מצמררת ומחוץ להקשרה של מאוריצו קאטאלן, ועוד אחת של נאם ג'ון פאי- ומולן אוסף דברים הזויים ומיותרים שמציגים את האמנות העכשויית כדקורציה ולא במיטבה. אבל העושר של בנין המוזיאון מאפיל על הכל.לא הייתי במוזיאון כזה כבר שנים. הוא אתגר מטורף לאוצריו (שהרי לא ממש חשבו על הגודל האופטימלי של חללי התצוגה). אבל אין כנראה תייר בפריז שלא מגיע למוזיאון- וזה מספיק בשביל למשוך קדימה לפחות עוד יובל שנים . בעיני בניין המוזיאון וחויית השיטוט בו היא MUST בכל טיול עתידי לפריז.

על המרפסת המרהיבה עומדת עבודת אמנות
ארכיאולוגיה אנושית על טנק מים.
 טעמי האוצרותי- מסרב לעבודה..

ועוד סירוב שלי לטעמם האוצרותי של אנשי קרן לואי ויטון:
 מגה דמות בחור בבוץ- מכוער ולא מרשים אפילו שמדובר בפסל בגובה כ-6 מטרים לפחות

מאוריציו קטלן
בעבודה טובה ומצמררת לטעמי- נטולת הקשר למקום 
וולכת לאיבוד בחללים העצומים.

 

האייפל המטורף הזה שבנו אותו ב-1900(!), הפומפידו, הלואי ויטון, האינסטיטוט ל'מונד ערב, הקרטייה פאונדיישן, הפירמידה בלובר וכך הלאה.. איזה אומץ ציבורי צריכה עיריית פריז כדי לאשר מבנים כל כך שנויים במחלוקת. אומץ עצום ונפלא. זה לדעתי חלק ממה שממשיך ומעניק לפריז את היכולת למשוך עוד ועוד תיירים ולא רק לשכיות הלובר, ארמונות נפוליאון, או הנוטרדם אלא גם אל החדש, המוזר והמפתה לא פחות.

ליד הבית בספרייה העירונית יש תערוכה שמדברת על הצבע הכחול - האינדיגו. תלבושות ובדים בצבעי אינדיגו מכל העולם. תהליך עשיית הצבע. רצינות מרהיבה. כיף קטן לב=סיום היום שנייה לפני שנכנסים לחימום בדירונת.. ומפשירים.

מון אמי\ מון מרי
על מרפסת הלואי ויטון..