70 שנים לשחרור ממחנות הרכוז. התאריך
מאחורי (27 בינואר, והתייחסתי)- אבל בפריז מתקיים איזה הכרח להראות ולדון לעומק
מהרבה אספקטים, וזה כשלעצמו מעורר אצלי הרבה הערכה. ליד שלטים מאבן הקבועים בקירות
ומציינים את גירוש הילדים היהודיים, או גירוש יהודים בכללי- תלויים כעת זרים מטעם
עיריית פריז ואני שבה ומגלה אותם. ונעצרת לרגע.
 |
| זר העירייה ומעליו הכתובת בקיר - וזו חזית של בית ספר יסודי מה שמנצח הוא התבליט ההזוי של השור אבלבדיוק בצידה השני של הדלת אני מגלה עוד אחד |
 |
| ולושור הזה יש גרפיטי מדליק שהופך אותו לאל פגני בסטייל יווני. עבודת הגרפיטי היא הדבקת נייר שצויר קודם. מדליק! |
ברחוב הראשי (רו דה ריבולי) שמוביל אל הלובר,
שעל שפתו יושב בניין העירייה- מוצגת תערוכת צילומים מימי השחרור הראשונים מהמחנות
וחזרת יהודים לפריז. לא קל להסתכל אבל זה מול
העיניים- ובגדול- תרצו או לא.
תארו לעצמכם שהיינו שוטפים את עינינו בתמונות היסטוריות , תערוכות רבות בתוך מבנים ומחוצה להם(ואפילו לא אמרתי על מה.. ויש אי אלו נושאים חדשים ובוערים ועולמיים.. שמתרחשים גם אצלנו) ובעזרתם היינו על הדרך לומדים גם משהו על עצמנו, על העולם ואת ילדינו? במקום זאת אנחנו סופרים עם שרה נתניהו בקבוקים ועוקבים בדריכות אחרי 'הבית היהודי'..
במוזיאון הארכיב הלאומי, שוטטתי בתערוכה 'הקולברסיון'- כלומר השת"פ. (היטלר עם משטר
ווישי). אז יש כאן מחשבה מסודרת ועתירת משאבים וכוונה לחינוך קהל באמצעות תערוכות
צילום היסטוריות. יש פה תשומת לב רבה לאופן שבו הזיכרון נטמע ויש לנו הרבה מה
ללמוד. זה לא ללכת ל'יד ושם' עם הילד בבית הספר, או לחילופין להגיד לעצמנו שהייתי
פעם אחת ומספיק לי. זה יומיומי.
 |
| הנוף מארמונה של הפרינססה הפך להיות הנוף ממוזיאון הארכיב הלאומי |
לא אלאה בעניני השת"פ של
ממשלת צרפת עם הנאצים אבל אחרי התערוכה שוטטתי לבדי באולמות הארמון וצילמתי קצת מחדריו המקסימים. לנו אין כאלו ! ויש כאלו ברחבי אירופה.. שהרי במאה ה-17 היו פזורים
כאלו ברחבי אירופה ופריז גם אז הייתה מרכז חשוב ביותר.. ומשום שאני כאן באמצע של
אירופה באמצע של פריז, באמצע של הארמון היפהפה הזה- טיילתי בחדרה של הפרינססה, ובחדרו
של אביה, ובטרקלין וכך הלאה כשאני מתארת
לעצמי את החיים הללו ששונים היו כנראה בעיקר במידתם מחייהן של פרינססות מצויות
בגילאי העשרה. ובעיקר חושבת איך זה להיות לבד בחדרים העצומים הללו.
כבר בסוף המאה ה-19 הוסב הארמון להיות
לארכיב הלאומי. מסביב לאחד האולמות צילומי גדולים
של הארכיב שהזכירו לי את צילומי הספריות של טלי אמתי טביב. ככה אני
(אנחנו)– נמצאים כל הזמן סביב טווח האסוציאציות שיש לנו (ועל כן עלינו לשקוד
ולהרחיב אותן.. שלא ניתקע על תקליט חלוד).
אורוואה. בפוסט הבא שתיכף מעלה.. קורות וולנטיין.. אז קפה אחד.. וחוזרים לכאן..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה