מוזיאון הצייד והטבע Musee La Chase De la Nature

 

 

בנעורי למדתי בבית ספר תיכון חקלאי שש-שנתי. המעבר מלהיות 'ילדת עיר' ומסיבות סלוניות ל'ילדת כפר' ובית ספר חקלאי היה חד. אבל משהו בי התרונן כבר אז. משיעורי חקלאות חזרתי עם ידיים מלאות בטופח ריחני, כריזנטמות, חסות, בצלים.. ואת המוזיאון השייך למדרשת רופין דאז, שלימים הפכה למכללה שלא לומר אוניברסיטה- אני זוכרת. מוזיאון ישן (כבר אז) עם צנצנות פורמלין לשימור חלקי גופות של חיות, פוחלצים ומיני ארונות ישנים ובלתי מוסברים. בלי להבין באוצרות ובדרכי העברה של תרבות וידע ידעתי אז שמבחינתי- מה שמהאדמה- אחלה, מה שמהחי - עורר אצלי את כל הפוביות הרדומות למחצה שאדם 'מתורבות לכאורה'. מתקשה מולם. כל אותם 'וילדע חייס' בלשונה של סבתי עליה השלום.. היו ממני הלאה.
לימים גדלתי, ואפילו ניסיתי פעם שוב לאותו המוזיאון כי רציתי לעשות בו מהפכה קטנה, לחבר ישן עם עכשווי- אבל כמה חבל, לא היה שם עם מי לדבר.  הם, שם, כבר ראו את הפוטנציאל הכלכלי, את המצלצלים שאפשר לעשות מסילוקו של האחד, הישן והפיכתו לאחר..
מעט המקומות הללו בארץ, הולכים ונכחדים. כמה חבל.
היו אלו 30 שניות של קדימון רגשי .. להכניס אותכם איתי.. למוזיאון 'הצייד והטבע'  בפריז.

 זה שבפריז אני נופלת ארצה ומשתטחת על יכולת השימור וההצגה היוצאות מן הכלל - זה כבר ידוע..

 

מוזיאון הצייד והטבע שוכן בלב המארה  (Rue De Archives) בתוך בית גדל מידות וישן שחלליו גדולים ונעימים להלך בהם. עיקר דקורציית הפנים: רהיטים, שטיחים, שטיחי קיר עצומים, היא מסביבות 1800. אח"כ באה דקורצייה חכמה מותאמת ומושקעת ($$): כל מעקות המדרגות כל גופי התאורה שבמסדרונות ובמעלה המדרגות והרלייף- (תבליט קיר) העצום, כולם עשויים ברונזה (!) ובדיגום יפהפה של עץ, טבע משתרג. הרעיון הכללי מתברר על ההתחלה: שילוב הישן  והמסורתי (הרבה) עם החדש והאומנותי (מעט) אבל באופן שהחדש בעצם קופץ לעיניים.                                      באירופה וכנראה בצרפת, בהרים, היה הצייד עניין רציני והתפתחו מסורות שלמות סביב הענין: עופות דורסים מאולפים, כלבים מאומנים, ציוד צייד, בקתות צייד, כלי אוכל המפארים מסעות צייד מוצלחים ובעלי חיים כאלו ואחרים.. כל הדברים הללו מוצגים במוזיאון באופן מרהיב. נדמה שאתה מסתובב בביתו של אציל צרפתי חובב צייד, מה חובב? משוגע על צייד!, שרק ביקש שיציירו לו עוד ועוד.. את הכלבים, את החיה שזה עתה ניצודה וכך הלאה. תוסיפו על זה כל חיה מפוחלצת (בגודל טבעי) שעולה על דעתכם כאפשרות צייד (דב לבן, חזירי בר, טיגריס, איילים, קופי אדם) ולצד עבודות אמנות של אמנים שעסוקים בדרך זו או אחרת עם הטבע- והרי לכם פנינה קטנה.
יודעת שמרביתכם.. (תשאירו לי את הבעל שאין לו ברירה אלא..) לא ידגמו אותו.. וחבל..זה 'לוקח' לגמרי עוד אולם במוזיאון גדול שכבר לא תזכרו, תערוכה או מקבץ של אמנים ששכחתם את שמם. חשבתי על הכיתה (גילאי ב'-ג') שטיילה שם עם מורה ומדריך והתקנאתי. יכולתי לראות את גלגלי הדימיון בראשם של הילדים.. איך מתחבר המקום על שלל אוספיו עם סיפורים שנקראו להם לפני השינה.. המוזיאון משמר באופן יוצא מן הכלל תרבות ומסורת  אירופית ( שיש לגנות.. )   רוב הזמן אני צמחונית ונקודת המבט של הבית אינה מתחשבת בדיעותי על צייד מזון ואכילתו, אבל אסתטיקה היא אסתטיקה.

על הרהיטים לעיתים מונחים מסכים חדשים שמקרינים משהו שקשור (חלש.. אז מה) ועל חלקם של הכיסאות היפהפהיים מהמאה ה-18, 19 מונח בנון שלנטיות פרח מיובש וקוצני המורה לאורחי המוזיאון שאין לשבת על הכיסא ..                    יש שומרים..אבל האופן הזה- הרבה יותר מוצלח.

מקסים! 45 דקות של חוייה מיוחדת.

המסך ובו משחק עכשוי לילדים בנושאי צייד
בינות לרהיטים

אייל, שטיחי קיר המתארים מסעות ציד
ועכובדת אמנות עכשווית של מעין נוצות
 מובייל
( לא ממש מוצלח כלשעצמו אבל עם הסך הכל עובד נפלא)

כך מבין המבקר שאין לשבת על הכיאות
שהם חלק מהתצוגה

החתון זו עבודת וידיאו ממוסגרת
בין כל הציורים ששיכים לתקופה ולנושא

 

היורוסטאר- ומרלין דומא בטייט מודרן - סוף מרץ 2015

 

 

לקראת תום 90 הימים הראשונים לשהותי בפריז, סימנתי לעצמי ביומן צורך לצאת. בדיעבד התברר כמועד מצוין,  שכן הייתי זקוקה להתאווררות. 'דאון' רגשי התקרב אלי במהירות מסחררת, והתעייפתי. ובעיקר התגעגעתי. ב-130 יורו הלוך וחזור נסעתי להתאווררות . בדיעבד מסתבר שאנחנו בוחרים את הדברים מבלי לדעת למה, ורק אח"כ הכל מתברר.( תזכורת לשיחות ארוכות כאן ואל הלילה עם ליהי על 'מכתוב', על צירופי מקרים..)
ההחלטה הייתה נהדרת.
רכבת היורוסטאר- נוחה. יוצאת מתחנה מרכזית בפריז, ומגיעה לתחנה מרכזית כבלונדון, ובכך שמה בכיס את סיפור שדה התעופה.

האנגלית- אחרי 3 חודשי צרפתית, האנגלית באה כמים טובים על אוזני. משהו שהיה קפוץ, דרוך, מאומץ, וערני- נח. בלונדון אני מבינה הכל. לא צריכה את תועפות העירנות הזו שהייתה בי : on כל העת.
מקינגס קרוס (=סנט פנקרס- התחנה איליה היורוסטאר מגיעה) יצאתי ב'טיוב' ( יקר מאוד ביחס ל'מטרו'- יותר מפי 3) לעבר הטייט מודרן. מזג האויר בפריז גשום ואפור ומבחינה זו המזג הלונדוני היה ממש לא מרגש באות המידה.                        בטייט מודרן  למרות שנאם ג'ון פייק היה שם גם.. והיו עוד.. כיוונתי עצמי מראש- לתערוכה אחת. אחרי שנות צפייה והתבוננות רבות, מכירה כבר את גבולות הספיגה הנכונים.

מרלן דומא. האמנית הדרום אפריקאית שעזבה בגיל צעיר את היבשת והתחנכה בהולנד, היא חתיכת אמנית עכשווית ראויה ביותר. אט אט תוך תנועה בין חללים שהעבודות בהן הוצבו בשכל רב, ובתלייה חכמה, המפורקת נכון לפרקים, ובעיקר ברווח נכון כל כך בין הדברים.. התאהבתי. נפלתי שדודה לרגליה ואילו הייתי מבקרת אצלה בסטודיו הייתי מעזה ושואלת – כמה? ( ברור שזה כבר לא ביגה האפשרית אבל לחיי המשחק הדימיוני הקטן) . כל כך מעט קורה לי שאני רוצה לנכס עבודה לעצמי. הפעם עמדתי מול 2-3 כאלו ואמרתי לעצמי 'וואוהו'. הייתי רוצה לראות אותן כל בוקר שוב. מרלין דומא הכי טובה כשמציירת בעיקר דמויות. דיוקנאות ויחידים- נפלא. תמיד בהקשר עכשווי, פוליטי, מחודד. להרבה מעבודותיה היא מוסיפה משפטים שמתפקדים באופן יוצא מן הכלל. בין החדרים על הקירות יש טקסטים שהיא כתבה כי חשוב לה להיות זו שאומרת את הדברים. היא אינה אוהבת את ההתערבות האוצרותית המתווכת של המילים על עבודותיה ולכן היה לי כל כך מענין לטייל בין עבודותיה ולהרגיש כיצד ידה מיומנת כל כך, בין אם זה במילים או בצבעי מים או בצבעים סמיכים יותר. היא נהדרת. אינטימית ובה בשעה- כללית וחשובה. מליון צבעים של שחור עד לבן לתאר דיוקנאות אפריקאים. מצוין. מומלץ. עד מאי. לא צריך יותר.

קיר הכניסה.. יותר מזה לא יכולתי לצלם
כיון שאסור היה..תהיו חייבים להאמין לי

אח"כ ישבתי עם ידידה לונדונית במסעדת הלאונג' -לחברי הטייט, על ארוחה טעימה מול נוף לונדוני- כנסיית סיינט פול,וגשר המילניום, והיה נעים.
בתחנת הרכבת בלונדון קניתי סנדלי ערב הזויים, נפלאים ואחרים מכל מה שהיה לי ובהפוך לגמרי ממה שנראה לי שאני, וידעתי.. שלמרלן דומא הצליחה התערוכה.
חזרתי קצת יותר נינוחה והרגשתי כמי שעוד מעט עוברת על גדותיה. 3 שעות שקטות ברכבת עם ספרים נהדרים :מילים על אמנות ( רולן בארת, ג'וזף בוייס, מרלין דומא) – עשו עבורי בדרך חזרה לפריז את שלהן.

 

אחרי 25 פוסטים ארוכים שמכסים רק טיפה מהחוייה התרבותית שלי בפריז, החלטתי לקחת פאוזה מלשחרר את חויותי אל הפייסבוק.

כנראה שזה מה שמתאים לי כעת.

עכשיו יותר מקודם יודעת ש'שם' זה לא 'כאן'. שהטמפרטורה האחרת בארץ בין אם בגלל הרחוב, הבחירות, הפוסט בחירות או האקלים המתחמם, עושים משהו אחר מכאן -למה שיוצא בכתוב, למה שמתפרש, ואני מרגישה שאני לא שם כעת.   שאיני יכולה לייצר חיבור נכון לטמפרטורות שעולות אלי מן הארץ ועל כן מרפה.

אני ממשיכה לכתוב לתעד את חוויותי ואשלחאותן בנתיים דרך המייל לקומץ שאיתם אני בקשר רצוף.. אם יהיו עוד שירצו- לקבל אז בפרטי לכתובת מייל אשתף גם אותם ובשמחה. וכמובן שאפשר להמשיך ולהגיב לפוסטים אם רוצים אלא שדרך המייל.
אבל לכעת די לי עם ה-exposer  הפייסבוקי.
לאלו שבאים מהאנגלית אל הצרפתית קורה שמתבלבלים בשמות של 'תערוכה' ו'חשיפה'

(אקסהבציוניזם.., אקספוזיסיון.. ) אז הנה- הבלבול הזה מתאים כנראה לכאן.  

ברכת אביב טוב -

אפי.

 

מוזיאון מרמוטן מונה- תע' לפייר בונאר באורסיי, והפטיט פאלה

הבטחתי. רשמי מבונאר- ומהפטיט פאלה, יגיעו.. רק יחכו טיפה עד שאוריד מעלי את מוזיאון מרמוטן מונה.

ברובע נינוח ומאוד מבוסס קרוב ליער בולון- שוכן בית שמבחוץ נדמה שהוא קטן ובפועל הוא גדול ביותר. היה פעם בית ציד (יש דבר כזה..) של דוכס וקרוב ליער.. לימים בתחילת המאה ה-20 נרכש על ידי מרמוטן שהיה אספן ופעיל בעולם האמנות הצרפתי והוא הכניס לבית חפצי אמנות דקורטיבית מתקופת האימפרטור (שזו לגמרי תקופה בעיצוב הפנים הצרפתי- זוכרת מלימודי העיצוב פנים ) כולל דיוקנאות של נפוליאון, של בני ביתו, את מיטתו של נפוליאון וכך הלאה חפצים יוצאי דופן. על זה בא והוסיף  אוסף אמנות צרפתית מענינת פלוס העובדה שבחייו בתחילת שנות ה-30 של המאה העשרים הוא הוריש את הבית לטובת מוזיאון לציבור ומאז נוספו תרומות כשהתרומה המשמעותית הגיעה מבנו של קלוד מונה בדמות  הרבה מיצירותיו של מונה. מהגן בג'יברני , קריקטורות מפתיעות שרשם, קתדרלה בסגנון אימפרסיוניסטי, וכך הלאה.

לא יכולתי לצלם דבר מפאת השמירה הלוחצת ועדרי הקבוצות שהיו אבל אספר אנקדוטה- באחד מאגפיו של המוזיאון המקסים נפתחה תערוכה על 'תולדות האינטימיות'. בשפה פשוטה: סיפורם של השירותים באמנות האירופית.. מהיותם שירותים ציבוריים ומשותפים (ימי הביניים) דרך מעבר שלהם אל תוך הבית ושיתופם עם בני הבית ועד הצנעתם.. כנושא מושכת התערוכה עדרי מציצני אמנות ( מבוגרים) לטעמי כמובן הנושא מטופש ומייצג לגמרי פן פופוליסטי של האמנות, דרך קלה למשוך קהל, לספר לו סיפורים 'מהתחת' כדי שלכאורה יצפה אמנות אבל אחרי 50 עבודות של נשים עירומות, חצי ערומות, משתקפות כאן ושם,מוסתרות בחציין וכך הלאה- מהמאה ה-15 ואילך- הצופה מתעייף.. ומבין כלום על ענין השירותים ובעיקר נזכר שצריך לחפש את השירותים במוזיאון ( תא אחד לנשים- מתכנן המוזיאון לא האמין שכל כך הרבה אנשים ינהרו לכאן..) .

בית שהוא גם מוזיאון.. והרי תולדות

 

פייר בונאר הוא שם מוכר לחובבי אמנות. במוזיאון אורסי המרשים נפתחה השבוע תערוכה לבונאר והצלחתי להגיעה אליה ביום פתיחתה מה שאומר שהייתי נניח בין האלף הראשונים.. רוצה לומר- תערוכה שמושכת קהל רב, מביאה הרבה כסף למוזיאון, והתנועה בתערוכה על כן מאוד מוגבלת וצפופה. בעיקרון- האורסי נשאר להיות תחנת רכבת. יש המון אמנות בפנים וזה יפה אבל הוא הומה כתחנת רכבת פעילה מאוד ובזה הוא לא שונה מה-gare de nord  או gare de est

אני לא אוהבת לצפות כך באמנות ולא משום שאני אליטיסטית אלא משום שאמנות מבקשת ובוודאי במוזיאון, תנאי צפייה ואלו לא מתקיימים כאן בחללים הגדולים הללו. אבל מה שיש באורסי- אלו אוצרות נטו. ועל כן.. התאמצתי כבר פעמיים להנות שם ואתאמץ שוב.

המונים באולמות האמפרסיוניסטים באורסיי

האורסיי ביום יפה.
קשה מלהתאפק ולצלם שוב ושוב.

בתחנת הרכבת שהייתה האורסיי היה גם מלון
 והיה גם אולם נשפים.. זה האולם..
לא מוזיאון.. במוזיאון..

 

בונאר- הוא קלוריסט. הוא הכי טוב בצבע .. יש בו רכות, משהו פוסט אימפרסיוניסטי מחד ומאידך שום דבר שקשה לצפייה. הגן שלו (הוא היה חבר של מונה, התרשם מג'יברני, קנה בית קטן עם גינה קטנה- לא כמו של מונה אבל היא השפיעה מאוד על ציוריו). רק באוטו-פורטרטים שלו אפשר לראות טיפה משהו מהבפנוכו של הנפש שסערה מן הסתם שגם יצא החוצה. חוץ מהצבעוניות.. עניין אותי הפרט הבא: ב-1900 הוא רכש מצלמה והיה בין הראשונים שהסתובבו וצילמו הרבה. צילם את אשתו מתרחצת, צילם את האחיינים, צילמה אותו אישתו, כך שאפשר לראות בצילומים המקסימים הללו בגודל 3 סמ על 3 סמ ממש את בבואת הציורים שנעשו. במיוחד את סדרת ציורי האמבטיה של אשתו ושל פילגשו ( שהתאבדה שבועות לאחר נישואיו) .בתערוכה מוצג סרט העשוי מקטעי וידיאו שהוא צילם וצילמו אותו. חיי כפר נעימים, נסיעות רבות בעולם האירופי, משהו נינוח ולכן גם מענין.

הפטיט פאלה – פטיט כידוע פירושה קטן.. אז זה הארמון הקטן שמול הארמון הגדול שנבנה גם הוא ב-1900 לכבוד התיערוכה הבינלאומית הגדולה ונועד בעצם להיות מקום להתכנסות מחד ולהצגת האמנות הצרפתית העכשווית מאידך.. בדרך כלל אני כמו כולם נוהרת לתערוכות הגדולות בגראנד פאלה וראיתי שם את מייפלתורפ, ביל ויולה, אניש קאפור, הוקוסאי, ניקי דה סנט פאל.. לשם מביאים את הכי. כך שהפטיט נשאר לו שם לעמוד ולחכות.

הפטיט

אורולוגין נפלא- מאה 18 פריז

 

הפעם הודות להמלצה של אמן שמכיר את פריז על בוריה ( תודה ג'וזף) נסעתי לפטיט. ביליתי שם 3 שעות קסומות. התערוכה על הבארוק האיטלקי לא הייתה טובה. האמנים האיטלקיים שהוצגו לא היו הטובים שבהם וגם לא הצרפתים,. בכניסה באופן גס ולא ראוי הוגדלו הדפסי עץ של רומא לגדלים מפלצתיים כאילו לשוות תחושת העיר הברוקית . לא אהבתי. הטקסטים סיפרו את הסיפור שרואים בתמונה מה שהקל מאוד על גדודי הצופים המבוגרים אבל שעמם אותי ולימד אותי משהו על הסיבה למה כנראה כל כך הרבה אנשים אוהבים אמנות מן הסוג הזה: (גם מבינים לגמרי מה מצוייר וגם מוסיפים הסבר בצד.. עד שהכל לגמרי ברור ומדובב, הרבה פחות על סגנון וצורה ויותר על המה רואים).. ראבאק.. ממה נהנית שם כל כך..

אז ככה: הארמון- ארמון. ולנו אין ארמונות (אלו מבית ראשון או שני לא נחשבים ויסלחו לי הארכיאולוגים על שקצר דימיוני מלדמיין את חיי הארמון.. במאמץ רב אני עושה את זה שנים במצדה. אבל שם זה מסתיים. הרי עברו 2000 שנים..)כאן 1900 נראה שהיה זה אך אתמול וארמון מטופח שתקרותיו מצויירות - עם גינה מקסימה באמצעו. ויש בארמון אולמות שבהם בערבוביית מה מוצגים ציורי צרפתיים כאלה ואחרים שמעוררים סוג של אדישות ותדהמה והבנה שאין סוף ליצירה...

ישבתי בגינתו של בית הקפה במרכז הפטיט..שעה ארוכה מכרסמת פטיט דז'נה ( א. בוקר) לא ממש טעימה, אבל מי שם לב לטעם כשכל כך יפה מסביב, וגם הייתי שם כנראה בשביל תערוכת זכוכית של אמיל גאלה מסוף המאה ה-19.. ושוב ברור לי למה חייבים לחבר בין כל האומניויות ולא להשאיר את הפלסטית לבדה: החיבור של ארמונות, בתים , ריהוט, כלים וציורים הוא שיוצר את הקסם המיוחד שיש לפטיט ולעוד כמה בתים שהזכרתי בפריז.

בשורה אחת: הפטיט כדי לראות גן יפה ולא בהכרח בשביל התערוכה הנוכחית.

 

אולמות תצוגה שמצליחים להיות קצת משמימים.
צורת תצוגה חסרת חן והגיון פנימי נעים לעין

אמיל גאלה אמן זכוכית יוצא מן הכל סוף המאה ה-19

ההגדלות של הדפסי העץ הברוקיים ליצירת תחושת רחוב
 רומאי- לא מוצלח.
 

מוזיאון ניסים דה קמונדו- פוסט מתלהב! 19.3.15

את השם הזה זכרתי מתיאורים של אמנים ישראליים שהעלו בפני את שמו וזכרו את המקום (טלי אמתי טביב, עדה נעמני, נורית גור לביא..) בנוסף קראתי לפני כמה שנים את הספר 'הארנבת בעלת עיני הענבר', שהוא ספר תולדות משפחת קמונדו ומסופר סיפורה דרך ההתבססות מצד אחד, והרעב לאמנות יפנית ( והנצקות הקטנות) ועד לסוף הטרגי.

כדרכם של אנשים.. נשכח סיפורו של המוזיאון שלא הכרתי- לפינת זיכרון קטנה ואפלה במוח. אתמול יצא שעמדתי דקותיים בתחנת מטרו והמתנתי לרכבת הבאה תוך כדי שאני מתבוננת במפות שנמצאות בכל תחנה. פתאום זהר אלי השם: 'מוזיאון ניסים דה קמונדו', ליד פארק מונסו (פארק עירוני קטן וצרפתי שהמורה הפרנקופילית לצרפתית, הזכירה כשדיברנו על טבע עירוני, יופי וכד'). מיד נרשמה שמחה קטנה בלב שהנה אני מקריבה היום את שיעור הצרפתית על מזבח האמנות הדקורטיבית ואהבת האסתטיקה ועושה דרכי למוזיאון. אני מרפה קצת משיעורי הצרפתית (ויסלחו לי כל אלו בבית ששמחו טרם עת על הצרפתיה שגדלה להם מול העיניים) יש לי אחלה תירוצים: השיעורים  'אוכלים' לי זמן בוקר נהדר ואני אדם של בוקר,  הם מותחים את מוחי לגבולות חדשים ובלתי מהנים והתיסכול הגדול שלי מהשפה-מתעצם. אז אני מרפה. זה לא אומר שאני לא שומעת צרפתית ומתאמצת להבין, קוראת בכל הזדמנות שלטים, הסברים, כותרות עיתונים וכד'.. אבל לגמרי לא רצינית בכל מה שקשור ' ללמוד את השפה על בוריה'..

נו.. רציתי בכלל לספר על המוזיאון:

בפוסט הבא אספר על התערוכה של 'בונאר' שנפתחה באורסיי לפני יומיים, או על ה'פטיט פאלה' המעלף אבל היום המקום של האליפות והקסם (מכל מה שנראה עד עכשיו) מגיע לבית הזה: מוזיאון ניסים דה קמונדו.

קטונתי מלרצות ולספר את תולדות המשפחה. אומר ששוה לבוא, לקרוא אולי את הספר קודם. לא חובה.

 

משפחת דה קמונדו ( אברהם ואיזאק) הייתה משפחה יהודית ספרדית שעם גירוש ספרד מצאה עצמה באיטליה ואח"כ בקונסטנטינופול= טורקיה. שם פתחה בנק והפכה ל'רוטשילדים' לא קטנים.

בתחילת המאה ה-20 עברו 2 האחים לפריז: מואיז וניסים. שניהם אהבו אמנות. עשירים מכדי לדאוג ממש כל יום ל'מה יהיה'.. שכן הכסף עשה את שלו בצורה סולידית, יוצא שהיו פנויים לאהבות הגדולות שלהן- אמנות . אח אחד אהב אמנות מהמזרח (ניסים) ואח השני (מואיז) העריץ את סגנון לואי ה-16 ( המאה ה-18)וכל מה שרצה זה לבנות בית שייצג ויכיל את פאר המאה ה-18 הצרפתי. הוא העסיק 2 עוזרים רציניים האחד ממוזיאון הלובר והשני מהמוזיאון לאמנויות דקורטיביות, איתם התייעץ לגבי רכישות של אמנות המאה ה-18 במיטבה. כל פריט- שנרכש הוא..סוף. כל היחד- למות.

 

ב-1910 החליט הבן מואיז לבנות על שטחו של הבית שנקנה,  בית חדש שיוכל להכיל את אותם אוצרות. אדריכל צרפתי רציני תכנן ובנה במשך 3 שנים בית ברובע ה-8, צמוד לפארק מונסו שזה מקום שרק מולטי מיליונרים יכלו אז להרשות לעצמם, ובנה בית.. נו..

אז ככה:

לחובבי אדריכלות- יש ממה להתרשם- הגודל, הזרימה בין החדרים, הפונקציונליות בצד הגודל המרשים אבל המתאים, עשירים- יאהבו- ברור, כאלה שרוצים להיות עשירים- ישתגעו- ברור, כאלה שאוהבים עיצוב פנים ודקורציה- יפלו על הפנים.. בקיצור לא חושבת שמישהו נשאר בחוץ. כולם יכולים להנות סוף ..מטיול של שעה וחצי בתוך בית צרפתי מושלם, עשיר ומטריף.

אה.. כסף כידוע לא פותר הכל (זה הפאנץ' ליין) כי חייו של מואיז לא היו מאושרים בלב פנימה. הוא ידע נישואים קצרים והתגרש ב-1901 בערך (די יוצא דופן), בנו נהרג בקרב במלחמה"ע ה-1 והבית מוקדש לזכרו ועל שמו של הבן. מנחם לדעת שמואיז נפטר ב-1935 לפני כל הבלגן כשהוא מוריש את הבית על אוצרותיו למוזיאון לאמנויות דקורטיביות - למען העם, כדי שיהפוך למוזיאון ואנשים יוכלו להנות כמוהו מהאוצרות הדקורטיביים של המאה ה-18. ( והנה עוד דבר נפלא ונהדר.. התרומה של אנשים מאוד עשירים לחברה. צאו ולמדו.. כל מי שיש לו.. יותר מאשר הוא חייב, צריך.. לתת מעשר לחברה סביבך).

אחותו ושני ילדיה גרו איתו בבית, וב-1943 נשלחו לאושוויץ שם מצאו את מותם. שום הון שהיה לא פתר אותם מהעונש הנורא מכל.

אני לא הולכת להגיד כלום רק לשים תמונות של הבית. שהיו בו  בזמן שמואיז חי- 20 אנשי שירות, מעלית מודרנית, חדר אוכל לאנשי השירות (חותמת שמרביתכם אם לא כולכם- לא אוכלים ככה בדרך כלל), מטבח משגע (שום תנור של קוצ'ינה בכל המטבחים הכי משוויצים בארץ לא דומה לתנור שראיתי שם מ-1912), חדר פרטי (משרד לחשוב ולתכנן) לשף ועוד.

בקיצור אין לנו מה להמציא כלום חוץ מאת השלום!

 

הגינה הצרפתיתי שנושקת לפארק מונסו

אחד מחדרי ההסבה

אין צורךלכתוב שזה עוד אחד
אבל שכיות החמדה

כך אכלו מואיז ואורחיו

השטיח הזה היה שייך למלכה תקופת לואי ה-16
 וצבעיו נשמרו באופן מקסים

חדר אוכל אנשי שירות

חדר השף ( לא מה שחשבם.. תודו.)

התנור.. צלייה, גריל וגז.. 1912..
קוצ'ינה לא ממש תחרות

 

 

מרץ, אפריקה ומוזיאון ההגירה

 

מרץ הגיע ואיתו משב שמשי ונעים של שינוי.

את הענפים מנקדים ניצנים. בגינה שליד (גינה אקולוגית) , עולים אדי ריקבון של תחמיץ סביב לעצים. ציפורים תקועות בתוך שיחים קטנים ומצייצות בפראות של התחלה. כל סימן לשמש מוציא את הפריזאים החוצה אל הגינות והגנים שבכל רובע וכאילו היו לחופו של ים- הם עם הפנים לשמש. גני לוקסמבורג (מרכז העיר,ליד הסורבון) מתמלאים בסטודנטים צעירים שאוחזים קופסאות אוכל ( מהבית.. ), אנשים מבוגרים יושבים עם העיתון, והערב-רב המאושר הזה מתחיל להיפתח. נראה שזמן אחר מגיע.

אז כשהשמש מתחילה להשפיע- זה ממש זמן טוב לדבר על- אפריקה. על ה'אקונה מטטה' של אפריקה, על הנוכחות המסיבית של אפריקה כאן.

זה התחיל מבחינתי כשהגעתי ושניה אחרי ההלם- הבנתי שכאן, ויותר ממה שחשבתי, אני בסניף של אפריקה. הודות להמלצה נהדרת (תודה גרי!) הגעתי ל-'ג'נרל קומפוטאר' – הבר הכללי הזה על תעלת סן מרטין, הוא בר כל כך סודי ובלתי נראה ברחוב- שכולם יודעים עליו ויש מקום לכולם. בנתיים דגמתי אותו כבר 3 פעמים: חדרי פלאות עם ארכיטקטורה שממקמת אותו ממש באפריקה, מוזיקה אותנטית, אוכל אותנטי, ווייב אותנטי, ספרייה מרתקת וספציפית מאוד והעיקר א'גנדה אפריקאית מקורית וגאה (גאה נטו- לא מה שחשבתם). התחושה בו טובה. פטיט גנעדן לאמנים.

וגם ברור לי ששום דבר אינו מקרי בעולם ועל הדיסק און קי ששלח לי הקולנוען הפרטי שלי (תודה הדר!) מחכה לי סרט אוסטרי 'פרדייס לאב' – אני פותחת ונכנסת להלם קטן..הסרט הפסבדו ריאליסטי הוא על נשים אוסטריות מבוגרות היוצאות לחופשה לקניה והדיאלוג בינן לסביבתן הגברית השחורה. הן מחפשות סקס (אולי אהבה), הגברים הצעירים מחפשים כסף, וכל אחד מהצדדים מקבל בסופו של דבר את חלקו בעיסקה. הסרט היכה בי בבטן הרכה. שום דבר בו לא יפה. אפריקה לא יפה, האוסטרים- לא, המלון לאירופים- לא. וכל זה היה שם עבורי כדי להכין אותי לחשוב על האפריקה הזו. קודם כבשו אותה, ניכסו את עושרה, גנבו אותה, התפשטו בה מחלות קשות כל כך כאיידס ואבולה ומה לא.. העולם ( להוציא קרן ביל גייטס וארגוני סיוע) לא ממש היה שם בשבילה, וכעת מליוני אפריקאים מחפשים חיים חדשים לחופיה של אירופה, ובאירופה התפתחה וואחד בעיה מול העיניים, מה עושים עם הגלובליזם הזה , עם העובדה שהערים מתפוצצות מאוכלוסייה חדשה, מוסלמית בעיקרה, אחרת, שאינה שוות זכויות, אלא פליטה\ זרה\ מהגרת. ומה תאמר על זה צרפת הקולוניאליסטית או הפוסט קולוניאליסטית?

לפני חודשיים קיבלתי את ההמלצה להגיע למוזיאון הזה (תודה סמדר!) רשמתי לעצמי, והיום- הגיע תורו: מוזיאון ההיסטוריה של ההגירה. בשנת 1931 נפתחה שם התערוכה הקולוניאליסטית הגדולה והראשונה שהביאה לצרפת 8 מיליון מבקרים בחצי שנה! . זה היה יומו הגדול של הבנין הכל כך מנופח הזה הנראה כמו מקדש, אולם כנסים ע נ ק י, שכל הפסאדה החיצונית שלו בבטון- 'מגולפות' סצינות ענק קולוניאליסטיות של שחורים משורבבי שפתיים, קרוקודילים וספינות. כולו בפנים אומר ארט דקו (שזה גילוף וחיתוך ומה לא והעיקר גיאומטרי, קונטרה לארט נובו המסתלסל). הנוכחות הארכיטקטונית גדולה מדי. בקומה ה-1 תיאור (כמעט מתנצל) של גלגוליו של המוזיאון  שעבר מיני גלגולים וסופו שהפך ב-2007 ממוזיאון קולוניאליסטי למוזיאון ההגירה..(מדליק איך התיישב עליהם המעבר ההזוי הזה).

יש בו כל מה שצריך והכל לא נכון.

בקומה מינוס 1 מסתתרים עשרות אקווריומים מטורפים על כל האלמוגים והדגים שרק אפשר לדמיין, כל כך נורא ומדהים שהתחלתי לצחוק בקול, ללטף דרך הזכוכית את המנטות, את חתולי הים, את האלמוגים המופלאים. באזור הקרוקודילים האומללים – נעצרתי, יש גבול למה שיכולתי לשאת.

חתיכה קטנה מחזית מוזיאון ההגירה שכולה תבליט פיסולי
יוצא דופן המתאר את הקולוניות שנכבשו בכל העולם

הבובה השחורה הזו קצת הבהילה אותי שכן הייתי די לבד  במוזיאון ההזוי הזה
שמרבית אוצרותיו נלקחו למוזיאון אחר מוזיאון ק.ברנלי ( ארכיטק' של ז'אן נובל)
התערוכה ההקיימת סובלת מחינוכיות יתר.. וחוסר ידיעה איך יוצאים באמת מהפלונטר הזה
שנקרא ים ההגירה הזה
 

אבל ארט דקו זה ארט דקו וזה אחד מ-2 האולמות שנשמרו בצורה בלתי רגילה מ-1931
למי שאוהב עיצוב פנים והיסטוריה של עיצוב פנים- זה שיעור נפלא מול מקור.

בקומה ה-2 תערוכת 'הוט קוטור' – בתערוכה שנקראת 'פשן מיקס' (כלומר: "לא ממש ידענו מה לומר על כל השמלות המעלפות האלה (איסי מיאקי, בלנסיאגה, קום דה גרסון, מי לא).. אבל אין ברירה אנחנו (האוצרים המאעפנים של המקום ההזוי הזה) שבויים בנקודת המוצא.. והשאלה החשובה שלנו היא- מתי כל אלו- הגיעו לפריז".. התפיסה הקולוניאליסטית מושרשת עמוק מדי.

הסתובבתי יותר משעתיים בבניין ההזוי ודמיינתי פתרונות תימטיים ועיצוביים כדי הפוך אותו לאבן שואבת רלבנטית ודווקא בהפוכה, למרות ונוכח. שיעור אדיר.

 

15.3.15- תאריך יפה : מוזיאון ימיה לאומי, מוזיאון טכנולוגיה וקצת סדר

בפוסטים הקודמים תיארתי איך העיר מתחממת לה לאיטה אחרי החורף .. אז זהו.. זה לא קורה בקצב הישראלי. המשחק המקדים של האביב ארוך משחשבתי ואני מתרגלת לחזות בפלא שמתחדש לאט. אולי זה אפילו יזלוג אל חיי (המשחק המקדים), מי יודע ?!

עדיין 4 מעלות בחוץ.. אבל שמיים כחולים מפציעים למעט זמן בכל יום, לפני שנעשה שוב אפור.

כל החניות מציגות אופנת קיץ. סנדלים, גופיות, שמלות.. הכל אורירי, צבעוני והזכרתי כבר.. עם השפעות אפריקאיות.

חלון הראווה של פראדה..

 

אני לומדת להבין כמה אני קשורה אל משפחתי. הסקייפ ( ללא וידיאו- האינטרנט לא מאפשר את הפריבליגיה הזן) והוואטס אפים מאפשרים לי להיות בקשר עם הילדים המפוזרים, עם משברים, דילמות, ושיתופים אחרים ובעיקר מאפשר לבעלי שיחיה לאתר בקלילות את הנפילות מתח הצפויות שלי ולהגיע חמוש בסגולותיו המרפאות. הנה רק נסע מכאן זו הפעם השלישית ואני כבר סופרת את הימים עד שיגיע שוב. איתו עושים דברים אחרים. עדיין בענין של מוזיאון ביום אבל מרשה לעצמי לחרוג מאהבתי לאמנות בלבד, וללכת יחד איתו למוזיאונים אחרים.

דגמנו את מוזיאון הטכנולוגיה והאמנויות ( גם הוא בקצה המארה)- יש בו את האוסף הגדול בעולם!  של טכנולוגיה למיניה לאורך ההיסטוריה של המין האנושי. חגיגה אמיתי לכל מהנדס, לכל מי ששאל את עצמו פעם- איך דברים עובדים ( מקרר.. מכונת כביסה, מחשב, טלביזיה). סופר מרתק למשפחות, לילדים, למבוגרים לכל מי שברק הסקרנות עוד מפציע לו בעיניים מדי פעם. מ ו מ ל ץ. 

בילינו כמה שעות במוזיאון הימיה הלאומי  (בטרוקאדרו)- כשרואים את הסירה המלכותית ששרדה שהייתה  של נפוליאון, כשרואים עשרות דגמים והמק"טים שנעשו לאניות במאות השנים האחרונות, ציורי קרבות ימייים (שמן על בד), תועפות ההשקעה הפיסולית והדקורטיבית באניות, תותחי נפוליאון (המעוטרים, לא  הפושטים..כמו אלו 'שלנו' בעכו..) קשה שלא להתרשם. אתה מבין קצת על המרחק בינם לבינינו מבחינת מסורת: בנייה, ציור, פיסול וגם דבר או שניים על התחושה ה'צרפתית- לאומית' שאי אפשר להוציא מהם למרות האפריקה ולמרות העובדה שהיום הרחוב והחיים נראים אחרת, דומים לכל מקום אחר בעולם.

 

התמונה נראית מאעפנה אבל.. לכל מי שהיה בכיכר הקונקורד וראה
את האובליסק מלוקסור.. הרי שהמבצע המוטרף הזה מלפני 150-200 שנים
הצריך לוגיסטיקה מטורפת וכולה מודגמת בכמה מקטים שזה אחד מהם.

יכולה לדמיין את נפוליאון שם בתוכו

 

עושה סדר

תחושת האביב נטועה בי עמוקות וחלק ממהותה הוא סידור מחדש. בבית הבת שלי מדווחת שסידרה על דעתה את הארון בחדרה (כי האביב, כי הייתה בבית וחולה, כי ככה זה) וגם עובר בגנים כנראה.

אני מסדרת את המחשב (צריכה שנה ואי בודד עבור המשימה הזו) מתוך כך מסדרת את הבלוג ומוצאת שכתבתי יותר מששלחתי אליכם. אז הנה ..שטף פוסטים הולך להגיע ואתם בזמנכם (אם בכלל) קראו קדימה ואחורה- בזמן שלקחתי ונתקע אצלי כאן.

מרתביתכם נמענים עלומים עבורי, אבל אני כותבת גם לעצמי. כדי שלא אשכח, שאזכור את הניואנסים, לפחות את היי לייטס. מראש, כעת ובוודאי בדיעבד ברור לי שהתקופה הזו הופכת לאחת החויות המכוננות בחיי.

 

3.3.15 תערוכת צילום מטלטלת של טיירין סימון.

בסבב התערוכות החדש בז'ו דה פום- הגלריה הנפלאה בטילרי (גנים) שממול האורנג'רי (במטרו- קונקורד) תערוכה אחת מאוד ראויה. יש המון תערוכות צילום בו זמנית בפריז אבל זו של טיירין סימון מתעלה עליהן והסיבה היא כי אצלה הסובייקט או האובייקט המצולם הם משניים לתימה (המאוד שווה) שהפעילה אותה . אני הולכת וצופה אבל גם חושבת, וזה קורה מעט בתערוכות צילום. טיירין סימון (ילידת 1975) חוקרת ומציפה סטרוקטורות חברתיות, מביעה עמדה ביקורתית, 'מרימה את החצאית' באופנים מרתקים ומתייחסת אל תופעות, דברים שאנחנו יודעים במעומעם , ושאינם נמצאים  במרכז המחשבה והופכת אותם במהלך השיטוט בתערוכה לעקרוניים, לא נותנים מנוח . למרות הביקורת שלה , עולה מתוך העבודות אהבת אדם ומחשבה עמוקה. תערוכת צילום משובחת.



שום צילום שלי מהתערוכה הזו לא ישקף את החויה.
זהו אחד מקבוצתת צילומים להם היא קוראת 'התמימים'.
אנשים שריצו עונשי מאסר ארוכים על לא עוול בכפם.
התברר שהיו חפים מפשע.
היא חזרה איתם או לזירת הפשע כביכול או למקום האליבי ושם צילמה אותם.

זו דוקא אנקדוטה בתערוכה. 50 תיבות נגינה קטנטנות שהצופה יכול להפעיל בעדינות
וכל אחת מנגנת את המנונה של המדינה.
50 מדינות חזקות (שלהן התל"ג לנפש הגבוה ביותר)
 גם אנחנו שם. (המדינה ה-47)
העונש שלנו: 'התקווה' ששם  היא בת דודה של המנגינה...

 

 

תערוכת כפתורים במוזיאון לאמנות דקורטיבית. הארמון הצמוד ללובר הוא מוזיאון שתמיד שווה להיכנס איליו אבל חובה לדגום אותו במידה. אחרי תערוכה סוחטת כמו תערוכת הצילום הלכתי אל תערוכת כפתורים. מהמאה ה-17 ועד היום, דרך כפתורים ( מעלפים, נפלאים, עשירים ומה נאמר.. כפתורים). הצופה מכיר את ההיסטוריה של צרפת, את האמנות ( כי כידוע 'הכפתורים הם ראי התקופה'..) ובעיקר מבין דבר או שניים על המקום החשוב שהיה ויש לפריז כבירת אופנה. שיעור מאלף. אז בלנסיאגה לטעמי, שאנל קצת פחות, ואני ממש בעד כריסטיאן דיור ואיב סיין לורן.. ( בגדים מהממים ו.. כפתורים.. אמרנונ- ראי המעמד). זה מצחיק כי דווקא פה מול אלפי הכפתורים הבנתי עוד משהו על הדלות ממנה אנחנו מגיעים. לנו אין מסורת כפתורים. שרדנו שואה, מלחמות ולנפוליאונים שייצרנו ב-70 שנים האחרונות לא היו עושי כפתורים משלהם. רק זה חסר. הכפתורים החזירו אותי לפורופורציה והשכיחו את טלטלת טיירין סימון. קפה טוב ברחוב , גשם ממשיך לרדת ואדיוס- לנוח!   

 

נראה לי שמצאתי לגמרי מה חסר לי בפריז האומנותית כל כך
קצת.. חוש הומור.
הכל רציני כל כך, עשוי ומהודק.
בא לי קצת מהחלק הרך הזה של אמנות- שבה אפשר לחייך, לצחוק, להנות מהניסוי.. מהעשייה ולא רק מהתוצאה.
 

1.3.15 - חנות שווה, מתוקים במארה, ומוסיקה

 

 

חויית השיטוט היא חוייה כוללת. מוזיאונים , חללים ציבוריים לתרבות ואמנות שאיני שבעה מהם, גנים פריזאים העשויים בקפידה ואם זאת שונים מהאנגלים, פסלים במרחב הציבורי  ויש את הרחוב על כל מה שהוא מציע. הרחוב הוא מן מסוע של אנשים מכאן לשם. אבל יש את אלו שתקועים בו- קבצני פריז והם רבים מאד! רובצים כל היום ולא משנה מה מראה הטמפרטורה, בדר"כ קערית קרטון לפניהם ובכתב יד משורבט 'סילוו פלה'- בקשת נדבה. והם - מתגוללים, שיכורים, חלקם קולניים, חלקם שקטים, חצי ערים, לעיתים ישנים ביום. מקומותיהם קבועים. למוצלחים יש מקום מעל פתחי האיוורור המזרימים חום, לפחות מוצלחים- מקומות אחרים. לאורך בניין הסיטה וקרוב לנהר מתמקמים מדי ערב אותם 5-8 הומלסים, מפטפטפים כשנפגשים ונרדמים לשנת לילה ועם בוקר נעלמים. מצד אחד אני מתעלמת פיזית מנוכחותם. מצד שני- ליבי עליהם ובאותה העת שואלת: למה הם כאן, שיסעו: דרומה, צפונה, ימה וקדמה ויחפשו לעשות משהו מועיל שיכניס קצת כסף וכבוד לכיסם. אני פוגשת את עצמי מתעלמת וזה לגמרי לא נעים. ואני תוהה האם  ללב דרגות שונות של אטימות? כנראה.

וההיפך מהקבצנים אלו המותרות ופריז מציעה אותם בשפע. בעיני המותרות בהא הידיעה אלו המתוקים למיניהם. מותרות כי הם מיותרים.. (-: מותרות- אולי כי הן אסורות.. (לאכול הרבה מהם) ? , מותרות כי זה בא אחרי כל היתר (-:  

למזלי הדחף למתוק, לשוקולד, לסורבה, לאקלר או למקרון- ממני והלאה. אלי מדברים הדברים הבסיסיים- הבו פחמימה ואריע!. ואני נהנית לצפות בחנויות הרבות מספור המציעות שוקולד. כל חנות יפה מקודמתה ונדמה שהיא המציאה את הגלגל ביחס לאריזת שוקולד, הכנתו, קישוטו...

ליד הסיטה שוכנת חנות שהיא ממלכת קרם ומרנג Rue Du Pont Louis Philippe) (תורים של פריזאים משתרכים תדיר בכניסה, ומשני צידי הכניסה ניתן לצפות בלייב בהכנת גושי המתוק הללו. קערות קרם וידיים זריזות שממלאות, עוטפות ומגלגלות את המרנג במיני ציפויים.

 

מה שהכי מרשים היא המידה. צרפתיה \צרפתי לא קונים 20 יחידות ( ראה מקרה חנוכה אצלנו) קונים 4. ארוזים יפה, עולים הון (10 שקלים לעוגיית קרם)- ואוכלים באותו הערב..

 

אמרתי כבר שהבחורים הצרפתיים שווים? את הבחורות השוות השאירו הצרפתים במאה ה-20, מי ששוה מבט הם הגברים. הנשים נראות כמו בכל מקום אחר בעולם. אבל הגברים- בחורף עטופים בנון שלנט בצעיף עדין שקשור מקסים, ז'קטים מחוייטים אבל לא מדי,  מכנסיים צרים בצבעים שלא מעידים על כלום חוץ מטעם משובח ושמח, נעליים נהדרות. בקיצור- ממרום שנותי (אני עומדת די גבוה על הסולם) זו ההודעה האחרונה לנוסעים ( בעצם לנוסעות)  לפריז (-: וזה ממש כיף כי בארץ כולן הכי שוות, והבנים- במיעוטם ( וסליחה לכל ידידי- דיברתי על צורה ולא על תוכן) .

אפרופו שווים -חנות אחת מומלצת- 'קולט'  (Rue Saint Honore 213) מקדש עיצוב לחובבי הז'אנר, לאמנים, למעצבים ולסתם אנשים שהדבר החם הבא מענין אותם. נתקעתי שם לשעה וחצי. הקומה התחתונה עם בית קפה שיקי ויקר לארוחות בוקר שמתחילות ב-12:00, בקומת הביניים עיצובים של הכל ובקומה העליונה בגדים ונעליים לגברים ולנשים -ביגוד רחוב, טרנדי, שיקי ויקר. לגמרי כיף של חנות.