אוצרת בפריז: מוזיאון ניסים דה קמונדו- פוסט מתלהב! 19.3.15

את השם הזה זכרתי מתיאורים של אמנים ישראליים שהעלו בפני את שמו וזכרו את המקום (טלי אמתי טביב, עדה נעמני, נורית גור לביא..) בנוסף קראתי לפני כמה שנים את הספר 'הארנבת בעלת עיני הענבר', שהוא ספר תולדות משפחת קמונדו ומסופר סיפורה דרך ההתבססות מצד אחד, והרעב לאמנות יפנית ( והנצקות הקטנות) ועד לסוף הטרגי.

כדרכם של אנשים.. נשכח סיפורו של המוזיאון שלא הכרתי- לפינת זיכרון קטנה ואפלה במוח. אתמול יצא שעמדתי דקותיים בתחנת מטרו והמתנתי לרכבת הבאה תוך כדי שאני מתבוננת במפות שנמצאות בכל תחנה. פתאום זהר אלי השם: 'מוזיאון ניסים דה קמונדו', ליד פארק מונסו (פארק עירוני קטן וצרפתי שהמורה הפרנקופילית לצרפתית, הזכירה כשדיברנו על טבע עירוני, יופי וכד'). מיד נרשמה שמחה קטנה בלב שהנה אני מקריבה היום את שיעור הצרפתית על מזבח האמנות הדקורטיבית ואהבת האסתטיקה ועושה דרכי למוזיאון. אני מרפה קצת משיעורי הצרפתית (ויסלחו לי כל אלו בבית ששמחו טרם עת על הצרפתיה שגדלה להם מול העיניים) יש לי אחלה תירוצים: השיעורים 'אוכלים' לי זמן בוקר נהדר ואני אדם של בוקר, הם מותחים את מוחי לגבולות חדשים ובלתי מהנים והתיסכול הגדול שלי מהשפה-מתעצם. אז אני מרפה. זה לא אומר שאני לא שומעת צרפתית ומתאמצת להבין, קוראת בכל הזדמנות שלטים, הסברים, כותרות עיתונים וכד'.. אבל לגמרי לא רצינית בכל מה שקשור ' ללמוד את השפה על בוריה'..

נו.. רציתי בכלל לספר על המוזיאון:

בפוסט הבא אספר על התערוכה של 'בונאר' שנפתחה באורסיי לפני יומיים, או על ה'פטיט פאלה' המעלף אבל היום המקום של האליפות והקסם (מכל מה שנראה עד עכשיו) מגיע לבית הזה: מוזיאון ניסים דה קמונדו.

קטונתי מלרצות ולספר את תולדות המשפחה. אומר ששוה לבוא, לקרוא אולי את הספר קודם. לא חובה.

משפחת דה קמונדו ( אברהם ואיזאק) הייתה משפחה יהודית ספרדית שעם גירוש ספרד מצאה עצמה באיטליה ואח"כ בקונסטנטינופול= טורקיה. שם פתחה בנק והפכה ל'רוטשילדים' לא קטנים.

בתחילת המאה ה-20 עברו 2 האחים לפריז: מואיז וניסים. שניהם אהבו אמנות. עשירים מכדי לדאוג ממש כל יום ל'מה יהיה'.. שכן הכסף עשה את שלו בצורה סולידית, יוצא שהיו פנויים לאהבות הגדולות שלהן- אמנות . אח אחד אהב אמנות מהמזרח (ניסים) ואח השני (מואיז) העריץ את סגנון לואי ה-16 ( המאה ה-18)וכל מה שרצה זה לבנות בית שייצג ויכיל את פאר המאה ה-18 הצרפתי. הוא העסיק 2 עוזרים רציניים האחד ממוזיאון הלובר והשני מהמוזיאון לאמנויות דקורטיביות, איתם התייעץ לגבי רכישות של אמנות המאה ה-18 במיטבה. כל פריט- שנרכש הוא..סוף. כל היחד- למות.

ב-1910 החליט הבן מואיז לבנות על שטחו של הבית שנקנה, בית חדש שיוכל להכיל את אותם אוצרות. אדריכל צרפתי רציני תכנן ובנה במשך 3 שנים בית ברובע ה-8, צמוד לפארק מונסו שזה מקום שרק מולטי מיליונרים יכלו אז להרשות לעצמם, ובנה בית.. נו..

אז ככה:

לחובבי אדריכלות- יש ממה להתרשם- הגודל, הזרימה בין החדרים, הפונקציונליות בצד הגודל המרשים אבל המתאים, עשירים- יאהבו- ברור, כאלה שרוצים להיות עשירים- ישתגעו- ברור, כאלה שאוהבים עיצוב פנים ודקורציה- יפלו על הפנים.. בקיצור לא חושבת שמישהו נשאר בחוץ. כולם יכולים להנות סוף ..מטיול של שעה וחצי בתוך בית צרפתי מושלם, עשיר ומטריף.

אה.. כסף כידוע לא פותר הכל (זה הפאנץ' ליין) כי חייו של מואיז לא היו מאושרים בלב פנימה. הוא ידע נישואים קצרים והתגרש ב-1901 בערך (די יוצא דופן), בנו נהרג בקרב במלחמה"ע ה-1 והבית מוקדש לזכרו ועל שמו של הבן. מנחם לדעת שמואיז נפטר ב-1935 לפני כל הבלגן כשהוא מוריש את הבית על אוצרותיו למוזיאון לאמנויות דקורטיביות - למען העם, כדי שיהפוך למוזיאון ואנשים יוכלו להנות כמוהו מהאוצרות הדקורטיביים של המאה ה-18. ( והנה עוד דבר נפלא ונהדר.. התרומה של אנשים מאוד עשירים לחברה. צאו ולמדו.. כל מי שיש לו.. יותר מאשר הוא חייב, צריך.. לתת מעשר לחברה סביבך).

אחותו ושני ילדיה גרו איתו בבית, וב-1943 נשלחו לאושוויץ שם מצאו את מותם. שום הון שהיה לא פתר אותם מהעונש הנורא מכל.

אני לא הולכת להגיד כלום רק לשים תמונות של הבית. שהיו בו בזמן שמואיז חי- 20 אנשי שירות, מעלית מודרנית, חדר אוכל לאנשי השירות (חותמת שמרביתכם אם לא כולכם- לא אוכלים ככה בדרך כלל), מטבח משגע (שום תנור של קוצ'ינה בכל המטבחים הכי משוויצים בארץ לא דומה לתנור שראיתי שם מ-1912), חדר פרטי (משרד לחשוב ולתכנן) לשף ועוד.

בקיצור אין לנו מה להמציא כלום חוץ מאת השלום!